האם מותר לשחרר מחבלים תמורת חטופים? למרבה הצער, שוב מוצאת עצמה מדינת ישראל מתמודדת עם הדילמה.
ומהי דעת ההלכה? מה אמרו בשנים עברו גדולי ישראל?
בכ”ה אייר תשס”ט, ביקר נועם שליט, בביתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל. הגרי”ש התעניין מה נעשה עד אז ואמר: “מצוות פדיון שבוים היא מצוה גדולה”. הגרי”ש הורה לבני הישיבות להקדיש את סדרי הלימוד בחג השבועות, לזכותו של גלעד שליט.
כשדנו בממשלה על העסקה לשחרור שליט, נמנע הגרי”ש מלהביע את דעתו בעניין. חשוב לציין כי בספר קב ונקי שהוציא הגאון רבי יצחק זילברשטיין חתנו של הגרי”ש, לאחר פטירתו, מובאת תשובה קצרה בעניין, ושם נכתב כי ככלל יש לתמוך בשחרור מחבלים תמורת שבויים.
נועם שליט נכנס גם לביתו של הגר”ע יוסף זצ”ל, שחיזקו ועודדו. כשהגיע העסקה לממשלה, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לביתו של הגר”ע לעדכנו בכל הפרטים. לאחר מכן הורה הגר”ע לשרי ש”ס לתמוך בעסקה.
הראשל”צ, הגרש”מ עמאר, נפגש בערב חתימת העיסקה עם נועם שליט, ובירך על העסקה.
בכנס לדיני ממונות שנערך בכסלו תש”ע בירושלים אמר הרב נחום שיינין, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, כי הכלל “אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם” – אינו חל על מקרה מיוחד כמו מקרה חטיפתו של גלעד שליט.
“מאחר וברור שבכל רגע נמצא השבוי הישראלי בפיקוח נפש מיידי”, מסביר הרב, “הרי שהכלל ההלכתי הזה גובר עליו”. הרב הביא את פסיקת השולחן ערוך שקובע, כי “כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, הרי הוא כאילו שופך דמים”.
ביחס לטענה ששחרור מחבלים במסגרת עסקה, עלול להוביל לפיקוח נפש גדול בעתיד, טוען הרב כי מדובר ב”פיקוח נפש בטוח” מול “ספק פיקוח נפש” בעתיד. “גלעד שליט, נשלח אל הסכנה בפקודת הצבא ללא אפשרות סירוב, לכן לא מדובר כאן בפדיון הומאני של אדם שנשבה, אלא בחובה ואחריות אישית של המדינה והעומד בראשה לחלץ אותו ולפדות אותו – בכל מחיר” אמר.
בפסק דין שפרסם הגר”ד יוסף, חבר מועצת חכמי התורה, לאחר חטיפתו של שליט, והתפרסם בעיתון משפחה, קבע הגר”ד: “כל יום שגלעד שליט נמצא בידי אותם מרצחים, חייו תלויים מנגד, לכן חובה לשחררו בהקדם, ואין לתת את הדעת למחבלים המסוכנים שישוחררו”.
הרבי מליובאוויטש: מי יתקע שלא יעשו זאת שוב?
רבה של צפת הרב שמואל אליהו התנגד בחריפות להליך החלפת השבויים – ואמר אז: “זו עסקה מטורפת. כתוב שיוצאים למלחמה אפילו על עסקי קש ותבן כי זה מביא לדברים חמורים יותר, אז כאן, כשחייהם של כל כך הרבה יהודים עומדים מנגד – ברור שאסור להיכנע”. גם הרב שלמה אבינר פרסם מאמר בו כתב כי אין לשחרר מחבלים, גם כאלה בלי דם על הידים”.
התנגדות חריפה נוספת, לפחות בהקשר פרשיית החייל עמרם אברהם, שייכת לאדמו”ר מליובאוויטש זצוק”ל. היה זה בשנת תשל”ט, והרוחות בישראל סערו סביב שאלת חזרתו של החייל עמרם אברהם שנפל שנה קודם לכן בשבי המחבלים בלבנון, תמורת 76 מחבלים – בהם כאלה שהורשעו ברצח. הרבי תקף קשות את העסקה בעיקר בגלל גודל המחיר (אחד תמורת 70 ויותר) והזהיר מפני ההשלכות של שחרור מחבלים רוצחים. הרבי גם הזכיר שבין המשוחררים היו מחבלים “עם דם על הידיים”.
“…אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל העניינים, אשר בין השבעים וכמה – כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על עניינים של מה-בכך – שאפילו כאשר היה זה על עניינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם עניינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים….
המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היה לא תהיה, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היה לא תהיה”.
הייתה זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל שיחררה מחבלים תמורת שבוי.
השבוי: הפחד יצחק
בשנת ה’תש”ל (1970), בדרכו לארץ, נחטף לירדן מטוס בו טס הגאון רבי יצחק הוטנר זצ”ל, בעל הפחד יצחק, עם אשתו, בתו וחתנו, על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור. המטוס הונחת בשדה דאוסון בזרקא שבירדן.
תלמידיו אספו אז סכומי עתק בכדי לפדותו, כשהם מסבירים כי ההלכה ‘שאין פודין שבוי יותר מכדי שוויו’ לא נאמרה ביחס לתלמיד חכם.
על התפיסה הזו חלק הגר”י קמינצקי זצ”ל וכתב אז: “דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא, דפדיון שבויים אינו אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה”.
מבצע אינטבה, הגר”ע, והטלפון מרבין
ערב מבצע אנטבה התקשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין אל הגר”ע יוסף זצ”ל וביקש ממנו תשובה הלכתית לשתי האלטרנטיבות שעמדו אז על הפרק: האחת שחרור מחבלים בעסקת שבויים, והשניה סיכון כוחות הביטחון במבצע לשחרור החטופים.
הגר”ע כתב שתי תשובות בסוגיא, שהתפרסמו לימים בשו”ת יביע אומר חלק י’, ונדרשו על ידו בכנס השנתי של ‘תורה שבעל פה’ הנערך במוסד הרב קוק.
לגבי שחרור המחבלים – דן הגר”ע בהלכה הקובעת שאין פודין שבוי ביותר מכדי שוויו, ובסכנה העלולה להיגרם משחרורם של רוצחים שיכולים לשוב ולעשות פיגועים. לאחר דיון ארוך פוסק הגר”ע כי מותר לשחרר מחבלים בתמורה לשבויים, במידה ואין אפשרות אחרת לחלץ את החטופים. הגר”ע יצא לתקשורת, והביע תמיכה פומבית במשא ומתן שניהלה הממשלה עם החוטפים, בכדי להגיע לעסקה.
גם בשאלה השנייה, התיר הגר”ע לכוחות הביטחון להיכנס בסכנה בכדי לנסות ולחלץ בשלום את החטופים.
כשהסתיים המבצע והמטוסים מאנטבה היו בדרכם לארץ, התקשר ראש הממשלה רבין לגר”ע ובישרו כי המבצע עבר בהצלחה יחסית.