בחג החירות עשיתי ניסוי. מחקתי אפליקציות כדי להתנתק קצת מהסלולרי בחופשה המשפחתית. כך שאת רוב העדכונים על החדשות במדינה קיבלתי בשיחות עם אחרים או בבדיקת הווטסאפ בערב.
הנה כמה מסקנות:
1.
הנושא המרכזי על סדר היום – אם לשפוט לפי המטיילים שפגשנו – צבע השיער של ראש הממשלה. ואחרי סוגיית הפריזורה, הנושא השני בחשיבותו בחופש היה החופש עצמו. האורך שלו. זה מה שהטריד את כל ההורים, הסבים, הסבתות שפגשנו.
בינינו, גם את הילדים עצמם זה אמור להטריד. הרי עמוק בפנים הם יודעים כמה הם צריכים מסגרת, גבולות וכללים. לפני אלפי שנים קבעו חז”ל שהשעמום מביא לידי חטא, אבל לוח החופשות של משרד החינוך פשוט מכריח את ילדינו להשתעמם.
היום האחרון, האיסרו-חג-מימונה, הוא הפאנץ’ המעצבן מכל, הקש ששובר את גב ההורה. הרי כבר ניקינו ובישלנו וטיילנו וחווינו ודיברנו וארזנו ופרקנו. אז יאללה, לבית הספר. ובעודי חושבת איפה מפלגת ההורים שתדאג לכך, ומתי יגיע הסינכרון בין לוח החופשות לבין המציאות, הודיע משה כחלון במפתיע יום אחרי החג על התכנית החדשה שלו.
“נטו משפחה”, זו הכותרת, וכשהכותרת כה מדויקת, הפרטים כבר פחות משנים. הגיע הזמן לשים את האינטרסים של המשפחה, את החיים עצמם, במרכז הכלכלה.
איך אמר פעם מישהו? תהיו כחלונים. השאלה היא רק אם “נטו משפחה” זו כותרת של רפורמה כלכלית, או של סיסמת הבחירות הבאה של כחלון.
2.
אחר כך הגיעו לסלולרי שלי שמות לתפילה. השמות הפרטיים ושמות האימהות של הנערים מהכנרת, שאז עוד היו נעדרים, עם בקשה לומר תהלים.
ואז – התמונות של לילות הסדר הענקיים בהודו, נפאל, תאילנד. הן נשלחו גם מחברים שנמצאים שם, וגם משליחים. חני ליפשיץ, שליחת חב”ד לקטמנדו, אירחה ליל סדר ל-2000 ישראלים. חבר’ה אחרי צבא שהפליגו הרחק לטיול, לראות עולם, אבל בסוף מצאו את עצמם הכי בבית, מקלפים תפוחי אדמה וגזרים במטבח שלה שבוע לפני החג.
אבל הסטארט אפ החינוכי הזה של חב”ד מושך יותר ויותר מתחרים. מתברר שזו תופעה. באזורי הטרקים והמסיבות נפתחים עוד ועוד בתים כאלה לישראליים. בבירור קצר עם מטיילים שמעתי על “הבית היהודי”, “החווה של אדם”, “בית ליבא”, “בית בינ”ה”. חלקם חילוניים, חלקם של ברסלב, חלקם של הציונות הדתית.
כולם מתלהבים מהפורמט של חיזוק הזהות דווקא רחוק מישראל. ליפשיץ סיפרה שהיא דווקא שמחה שעוד אנשים רואים שליחות בחיבור כזה בין אנשים.
“קנאת סופרים תרבה חכמה”, כתבה לי השבוע, בעודה מפקדת על המטיילים שעוזרים לנקות ולסדר את הבלגן של אחרי פסח.
3.
“שמעת מה כתב יוסי קליין?”, רתחו למחרת קבוצות הווטסאפ. לא, לא שמעתי. סליחה על האיחור, הילדים רצו קרטיב ואז מכוניות מתנגשות ואז בריכה.
בערב הבנתי שפרס הסערה היומית המטורללת במחוזותינו מגיע הפעם להשוואה של הציונות הדתית לחיזבאללה. מולי, בלובי, ראיתי באותה שעה תמונה הפוכה לגמרי, מעוררת מחשבה, ואולי זה מה שמפחיד כל כך את קליין.
ישבו שם ילדים חובשי כיפות, דווקא חרדים ברובם, עם ערימות עיתוני חג. “יתד נאמן”, “משפחה”, “בקהילה”. הם קראו שעות, ברצף, בלי אייפון או אייפד שיסיח את דעתם. עלעול קצר בערימה גילה תמהיל מפתיע. לצד כתבות רבות על עולם התורה, פורסמו אינספור כתבות היסטוריות על הציונות. ראיון ענק עם אחיו של המרגל אלי כהן, למשל.
ככה נראים חילופי אליטות.
העיתונות החילונית כבר לא שם. הכוכבים שלה בעיתוני החג אחרים, התכנים שונים לגמרי. אחר כך מצאתי ראיון ארוך ומרתק עם עמוס שוקן. מו”ל “הארץ” דיבר עם צמד עיתונאים חרדים על סבו, זלמן שוקן, ועל הקשר המיוחד שלו לחסידות. ובראיון חג נוסף – מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שסיפר בהרחבה גם על שירותו באצ”ל.
אין לילדים האלה מושג מי הם סטטיק ובן אל, אבל הם יכולים לספר לכם כעת המון על מאיר שמגר ואלי כהן.
4.
ביום האחרון לחופשה הילדים ראו צייר שמצייר קריקטורות של העוברים והשבים. מי לא ישב פעם מול צייר כזה כמה דקות, וקיבל בסוף ציור של עצמו, מוצלח יותר או פחות.
הסכמנו להפצרות שלהם. הם התיישבו בזה אחר זה מול הצייר. בילדותי, ישבנו וחיכינו במתח. הקריקטוריסט היה מסתכל בנו, מתרכז בדף שמולו, והסקרנות לראות כבר את התוצאה הייתה רבה.
אבל הילדים של היום כבר לא שואלים “נו, איך יצאתי?” הצייר יושב מול אייפד ומצייר, אבל מול הילד יש מסך שבו הוא רואה און ליין איך מציירים אותו. הוא יכול אפילו להעיר הערות תוך כדי, והצייר מתקן ומוחק ומוסיף.
מעניין איך המונה ליזה הייתה יוצאת אם הייתה יכולה להעיר תוך כדי הערות על המסך של ליאונרדו דה וינצ’י.
הסתכלתי על הילדים בתור, מסתכלים על המסך ורואים כל שלב ביצירה, וחשבתי שזה קצת סמלי. התקופה הנוכחית הרי מנסה לקחת מאיתנו את ההמתנה, את הסבלנות, את הציפייה.
5.
בדרך הביתה כבר שמענו ברדיו שמרוואן ברגותי הוכתר כ”מנהיג ומחוקק פלסטיני” בניו יורק טיימס. למחרת חברי כנסת ניהלו דיון עצוב עם הורים שכולים. הילדים, ברוך השם, כבר בבית הספר. המזוודות נפרקו. ועוד מעט יום השואה.
יש מצב שהשנה לא יהיה איזה טמבל, מימין או משמאל, חילוני או דתי, שיספק ציטוט שיבעיר את הכול? שלא נמצא את עצמנו שוב, מדינה שלמה, מנהג המונית ועד הנשיא, זונחים לגמרי את היום עצמו, ורק מזדעזעים ומפרסמים גינויים?
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’