לעלות על הטרמפ הנכון

זה קרה, וזה כבר כאן.

שוב חזרו המראות שכולנו העדפנו לא לראות. שוב חזרו המילים שכולנו העדפנו לא לשמוע.

“החטופים”, “חמאס וג’יהאד”, “להחזיר את הבנים הביתה”, “משא ומתן” ו”לא לשחרור מחבלים”, הן רק מילות מפתח למה שנראה כסדרת דרמה ישראלית החוזרת על עצמה מפעם לפעם. אותה עלילה, שחקנים חדשים.

הכוחות ערוכים, החיפושים מתרחבים, התפילות מתעצמות, ההצהרות מתחזקות, והאזרח הקטן לוטה בערפל סמיך, מבלי להבין איך זה שוב קרה ולמה דווקא לנו.

האצבע – זו שלא הורמה מעולם לעצירת טרמפים – מופנית כלפי מי שרק ניתן להאשים. החיפושים אחר מי שייקח את האחריות מהצד הישראלי, מאפילים על החיפושים אחר החטופים. יש מי שדווקא במצב שנוצר ינסה לתפוס טרמפ לקושש עוד כמה קולות לבחירות שיבואו עלינו לטובה. החטופים? – אהה כן, שיבואו גם הם לטובה.

 כי אז לא היינו

אז מי אשם? – כולם!

השמאל אשם שלא הצליח לתפוס את השלטון כי אז לא היינו מגיעים למצב הזה. ברור שלא. הרי כבר מזמן היה נחתם הסכם שלום ולא היו צריכים לחטוף ישראלים לעזה או לחברון, כי הם היו מגיעים בכוחות עצמם לנגב חומוס או לנגב את הקרבורטור הדולף ברבע מחיר.

הימין, סתם כי הוא תמיד אשם בדברים הרעים שהוא לא מנע ובדברים הטובים שהוא לא השיג.

המרכז, כי עם קצת רצון הוא היה זז מעט שמאלה ומביא שלום, או מעט ימינה ומביא מלחמה, אבל לא נשאר תקוע במרכז מבלי להביא כלום.

החרדים, כי הם לא מתגייסים לצבא – מה שיכול למנוע חטיפות כאלו.

כי חלקם כן מתגייסים – מה שמעלה את מספר החיילים וממילא את אחוזי הסיכון לחטיפות חיילים. כי הם אוכלי חינם. כי הם צמים לפעמים. כי הם פרזיטים. כי הם מתנדבים רק בארגוני התנדבות. ובעיקר, כי הם סתם חרדים שניזונים מרבנים ומאותיות קטנות שכתובות שחור על גבי דפים בלויים, במקום לחתום על ‘טופסי טיולים’ ולעזוב את הארץ למספר חודשים – מה שמפחית את הסיכון שלהם להיחטף.

כשהגלים מתחזקים – מתגלים החזקים

ובדיוק בזמן שנעדרו החטופים, נעלמו עוד כמה שהם לא בהכרח חטופים. אולי שבויים. זאת אומרת, תינוקות שנשבו. נעדרו מבלי להשאיר עקבות, או סטטוסים. או ציוצים. פשוט נעלמו מבלי שאף אחד ייקח אחריות. גם לא אלו שבדרך כלל לוקחים אחריות על חטיפתם. המיקרופונים, למשל.

אבל דווקא אז, כשהגלים מתחזקים – מתגלים החזקים.

אלו שמעולם לא נכנעו, לא הרימו ידיים. אולי רק בשעת התפילה וגם אז רק כלפי מעלה. אלו שמצהירים השכם והערב כי תורתם אומנותם ואומנותם בתפילתם. רק אלו מתגלים בשעות כל כך קשות כפנים היפות של העם הזה. מה שעוד נשאר ממנו.

עצרות תפילה המוניות מתארגנות כמעט בספונטניות. בהן ניתן לראות סרוגי כיפה לצד חובשי ספודיק, חגורי גארטעל לצד מחוייטי עניבה, כולם עומדים כתף אל כתף, מותירים את המחלוקות, הטרוניות והתלונות הרחק מהם ובאים להפגין. אחדות, כמובן.

ואולי זה מה שמוטל עלינו עכשיו:

אולי אם נדע להישאר מאוחדים, נטולי אינטרסנטיות וחדורי אכפתיות, אולי אז לא יקרו מקרים מצערים כאלו, ש… אין דרך אחרת להגיד זאת, אבל הם היחידים שמצליחים לגרום לנו להתאחד.

לעשות הכול, אבל הכול, כדי למנף את האחדות הזו, להעצים אותה ולעלות על הגל הזה של אהבת ישראל המתפרץ בימים אלו אל המזח שמפריד, בדרך כלל, בין כולנו לכולנו.

פשוט לתפוס על זה טרמפ. הפעם, יש לי הרגשה, זה מה שיחזיר אותם!

בעזרת ה’.