פרק ג: יוצאים לדרך חדשה
ההפטרה מסתיימת, והציבור נערך לתפילת מוסף.
חובבי ההיסטוריה ישמחו לגלות כי לפניהם מתרחשת אחת התופעות היהודיות החשובות שאיפיינו את המאה ה-19, ואין להקל בכך ראש:
מדיניות הפרדת הקהילות.
נכון אמנם שאז ביקשו גדולי הדור להיפרד מעל הרפורמים והמשכילים שניסו לחבל בכרם ה’, ועל כן גזרו שיש להקים קהילה נפרדת, אך הרעיון עצמו, נותר מבורך ובר יישום גם במאה ה-21 בשטיבל המקומי של מודיעין עילית.
בחורי הישיבה המאכלסים חלק ניכר מן המניין, מגיעים למסקנה כי הגיעה העת לצאת לדרך חדשה, והם נשמטים בשקט-בשקט ומקימים לעצמם מניין מוסף בחדר נוסף.
מדוע?
התשובה האינסטינקטיבית היא שהם מבקשים לסיים מוקדם יותר, ולא להתעכב במניין ‘הגדול’ ו’המרכזי’ בו מופיע החזן הלפגוט עם מקהלתו.
בפועל, הם מסיימים 6 דקות לפני המניין הקבוע, כשהם מנגנים את הקדושה ואת חזרת הש”ץ במנגינה ששופכת אור פעם אחת ולתמיד על דברי המשנה באבות: וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא.
האם בחורי הישיבה אשמים לגמרי?
לא בטוח. לא פעם מתגנב לו אל תפילת המוסף שליח ציבור שעלול לסבול משני אלמנטים:
א. הוא משוכנע שהוא חזן.
ב. הוא באמת חזן.
אלפי שנים חי לו העם היהודי עם אחת התמיהות הקשות ביותר: איך בכל אותה גלות ארוכה, וגם כאשר זכינו לעלות לארצינו ולהקים בה שלטון יהודי, לא ניגש גבר כלשהו לאותו חזן ולחש באזנו כי זה לא הזמן?
בחייך בן-אדם, 12 בצהריים, מה נסגר? במקרה הקשה יותר, החזן הוא גם ירא שמים וכשהוא מגיע לקטע ‘ומפני חטאינו גלינו מארצינו’, גופו רועד והוא צועק את המילים בהתרגשות אמיתית. אתה משוכנע שזה הזמן לנענועי הגוף?
לקראת ברכת כהנים, מגיע אברך עציר נוסף, מלווה בשני בחורי ישיבה והם מביטים בתימהון על המניין: “סוף מוסף? זה מוסף, לא שחרית?”
הפליאה שלהם בכל פעם מדהימה מחדש. הם משום מה נתקפים בהלם שהציבור לא המתין להם, אחרי הכל השעה בסך הכל 12:13.
“תלכו לחב”ד”, אומרים כולם. הפיתרון האולטימטיבי. השעה עשויה להיות, 3 אחרי הצהריים, 4, או 5, אבל האופציה הזו תמיד תעלה: תלכו לחב”ד, רק שם יש מנין עדיין.
באמת? בשעה 4, לא מסתבר.
אגב, בחורי הישיבה לעתים מממשים את האפשרות הזו, הולכים לחב”ד, מצטרפים לקראת התורה, ואז מארגנים את מנין המוסף בחוץ, ומוציאים את הגבאי החב”די מדעתו.
פרק ד: אנשי השטיבלאך
הגבאי וקופת הצדקה: יהודי שהכל מכירים אותו בשמו הפרטי המתלווה לתואר ר’, אך איש אינו יודע מאום אודות חייו האישים, מלבד זאת שהוא הגבאי של השטיבל שמקרקש בקופת הצדקה בין המניינים.
הגבאי מוכר העליות: גבר שניגש מיד לאחר תפילת שמונה עשרה אל הבימה ומכריז בקול בוטח – פתיחה 5 שקלים. מעת לעת הוא גוער במתפללים שלא נענים לקריאתו, ומפטיר את הידוע מאליו: לי יש זמן, אני לא ממהר לשום מקום.
הגבאי המתווך: אדם העומד בפתח בית הכנסת ופונה לכל הנכנס: שחרית? התחילו עכשיו בחדר הקטן. קריאת התורה? בדיוק כעת בבית שני. מוסף? תרוץ לעזרת נשים, סיימו שם קדיש.
הגבאי הזועף: כאשר בחורי הישיבה מבקשים לקיים קריאת התורה או להתפלל מוסף בחדר אחר, מגיע הגבאי הזועף ואוסר עליהם: לא מוציאים עכשיו ספר תורה! אני לא מוציא ספר תורה בשביל 5 אנשים! אם הצליחו בחורי הישיבה לארגן מנין ולהתחיל בתפילת העמידה, מופיע הגבאי במקום ואל מול השתיקה הרועמת מכריז כי הדבר נוגד את תקנון בית הכנסת. הבחורים לרוב לא מתייחסים אליו, גם בגלל שהם באמצע שמונה עשרה והוא עוזב את האתר בפנים כעוסות ובתחושה שהעמיד את הצעירים במקום.
הגבאי הקורא: אברך או בחור ישיבה, לרוב מזוקן, המוכיח כי הוא יודע לקרוא בתורה בטעמים. הוא עושה זאת שוב ושוב במניין אחרי מנין, בקול נמרץ ולברכות ה’יישר כח’ מגיב בהנהון מהיר כשההוא ממהר למניין הבא.
המתמיד הליטאי: יהודי השקוד על לימודו בבית המדרש הגדול של השטיבל. באופן שאינו מפתיע הוא ניצב בודד על משמרתו, והתמונה שלו לומד גמרא במקום שמכונה בסרקזם כ’בית חרושת לתפילה’ מעט משונה. למרות זאת האברך, אשכנזי ליטאי תמיד, מסרב בכל תוקף לאפשר לצעירים לארגן מנין בבית מדרש בו הוא לומד.
“אנחנו 18 אנשים ורוצים לעשות פה מוסף, מה אכפת לך”?
לא! בשעה הזו הבית מדרש מיועד ללימוד ולא לתפילה, תחפשו מקום אחר.
“אבל אנחנו עשרים איש ואתה לבד”?
לא מעניין אותי זה התקנות של המקום!
הגבאי המשתלט: איש לא מינה אותם, אך עם הגעת קריאת התורה הם ניצבים בביטחון מלא אצל הבימה ומחלקים את הכיבודים לקרוביהם ומכריהם. מי נתן לך את השררה הזו? מה אתה משתלט?
מצד שני לעתים עדיפה דיקטטורה כזו, מבעל הבית המבולבל שמדפדף במשך שעות בסידור כדי למצוא את ‘מי שברך’ לעולה, לחולה, למת וכו’, ומייצר ממנו בטעות מנגינה עליזה של מגילת אסתר שלא תמיד הולמת את המעמד.
אנשי הקדושה: השטיבל כבר כמעט התרוקן, ורק אינדוודואלים בודדים עדיין מסתובבים בו. אז מגיע האברך ירא השמים, שהתעורר שעה קלה קודם לכן ודורש מכולם לענות לו לקדושה: “תענו לי לקדושה, ולקדיש בסדר? דקה אחת. תענו לי לברכו, יש פה עשרה? תענו”.
התפללנו כבר: מנין מתארגן, ומארגנו ניגש ליהודי שניכר עליו כי נפרד ממיטתו דקות ספורות קודם לכן.
שחרית? הוא שואל, והלה שמביט בארבעה אנשים שנלכדו כבר עונה בבטחה: התפללתי כבר. המלצה: לא אמין, רצוי סירוב אחר כמו למשל, עלי להתכונן שעה אחת קודם התפילה.
במקרים אחרים הלה נענה, ומתחיל להתפלל עד ‘ישתבח’. מארגן המניין עסוק בניסיונות להשיג עשרה יהודים, והלה שקצה נפשו, פורץ את המחסום וגולש אל תפילת שמונה עשרה. אז חוזר מארגן המניין לחדר ורואה אותו עומד בתפילת העמידה. הוא כועס ומניע ידו בזעם כלפי מטה. הוא לא יכול לדבר כי הוא באמצע התפילה ולכן הוא משתמש כאמור בידיו.
אנשי התרת נדרים: נדירים יותר, אך קיימים. דורשים מן המתפללים להתקבץ בסתם יום של חול, להתרת נדרים, התרת קללות, והטבת חלום. למרות המעמד הנשגב, אין באוויר תחושה של ערב יום כיפור אלא בעיקר תחושה עזה של רצון להימלט מן המקום.
אנשי המקווה: שוהים באורח קבע סביב מוסד המקווה שפועל במקום. תדיר יראו עם מגבת על כתיפיהם, כשהם משוחחים בניחותא עם האיש שיצא מן המקווה, נכנס אליו, או סתם בעובר אורח מסכן שנקלע למקום ופגש באיש המקווה.
אנשי הנוף: יהודים הנמצאים במקום באורח קבע, עד שהם כמעט חלק מהנוף ומרהיטי בית הכנסת.
על פי רוב מדובר באנשים לא קונוונציונאליים, שדעתם לא תמיד מסודרת עליהם, והם מוצאים בבית הכנסת בית, או ‘מקום בטוח’ בו הם יכולים להעביר את הזמן. לעתים הם זוכים לכינויים לא בהכרח מחמיאים, כשמאפיינים פיזיים חיצוניים בולטים בהם מזכירים דמויות ממיתולגיות שונות.
אנשים אלו מכונים גם בשם אנשי התה והקפה: שכן איש אינו יודע מה תפקידם בשטיבל, ומדוע הם שוהים בו כל כך הרבה שעות. הם תמיד נמצאים במקום ונצפים עם כוס קפה או תה ישובים ליד אחד השולחנות. האם יש להם בית? אשה? משפחה? איש אינו יודע ודומה כי גם אינו רוצה לדעת.
“מי כאן יודע לקרוא?” שואל הגבאי • פרויקט השטיבל השלם, חלק א
• נערך בשיתוף חרדים 10 ואיגוד בתי הכנסת