פרק א: גאל ישראל
שבת בבוקר.
השעה 11 לפני חצות היום, רבים מאחינו בית ישראל כבר ישובים סביב שולחנות השבת, שרים את ‘ברוך אל עליון’ בנעימה מתוקה, והילדים הזכים מספרים לאבא את שלמדו בחיידר ובגן הילדים. החמין מוגש אל השולחן, אב המשפחה פותח כפתור, ומחייך בקורת רוח לעבר צלחת ה’כבד קצוץ’ שלפניו.
לא הרחק משם, בדרך כלל במבנה שעדיין לא גמור, העשוי מחלקים שונים של אבן, פח ואזבסט מתקבצים מספר יהודים שעיניהם טרוטות, טליתותיהם עדיין מציגות את הכפל החד שהחזיק אותם במשך כל השבוע, והם מתיישבים באנחת רווחה על ספסלי העץ.
לספסלי בית הכנסת עניין זהה עם החומרים ממנו עשויים המבנה: רב גוניות בלתי נעימה לעין. שכן העץ ממנו עשויים הספסלים הוא המכנה המשותף היחיד הקושר בין הכיסאות השונים.
בבית הכנסת של ‘השטיבל’ ישנם כיסאות, מושבים וספסלים במגוון נדיר כמוהו ניתן למצא רק אצל סוחר הגרוטאות: ספסל עם שלשה כיסאות ששנים מהם נהנים מריפוד במצבי צבירה שונים, והשלישי כלל לא קיים, כיסא מלכותי שרק ישיבה עליו מגלה כי מישהו שדד ממנו את ריפודו, וכיסא כתר בצבע ירוק בהיר בבחינת ‘עם הארץ לבדו ישכון’.
גם השולחנות של בית הכנסת מגיעים מתקופות שונות, והסידורים השונים הפזורים עליהם מספרים את גלגוליו הקשים של העם היהודי החל מחורבן הבית, בערך בשנת 70 לספירה ועד להקמתה של מדינת ישראל אי שם במאה ה-20.
כך ניתן למצוא סידורים של ‘תפילת כל פה’, לצד ‘בית תפילה’ הקלאסיים, נוסח מרוקאי לצד נוסח חסידי, האדמו”ר איקס ותפוצת ווי.
לא פעם כשסידור חדש מעין זה מתגלגל לידי אני חש רוממות רוח, ורגש גאווה ממלא את ליבי: כיצד היה מסתדר העם היהודי ללא התעקשותה של העדה המסויימת הזו להוציא סידור חדש? איך היתה התפילה המכונה ‘עבודה שבלב’ כידוע, נישאת על כנפי המלאכים ללא נוסחאותיו המדוייקות של האדמו”ר שאת שמו לרוב לא זיהינו, אך סידורו תודה לאל נמצא בידינו?
בייחוד אמורים הדברים לאחר ההקדמה המפורשת בכל הסידורים הללו כי “זה הסידור כולל הלכות, מנהגים באותיות מאירות עיניים, והכל ללא דילוג כאשר תחזה עיני הקורא מישרים”.
לאחר ההתאקלמות, והחלטה אסטרטגית להתיישב בשורה בה יושב השכן שהקפיד להגיע עם טליתו החדשה, הכורעת ליפול מחמת עטרת הכסף העבה שבשוליה, מתחילה התפילה.
נער צעיר עם פלומת שיער שלא פגשה עדיין מכונת גילוח, מתרוצץ בין המעברים ובתנועות ידיים ביזאריות מצביע על הסידור ומחווה בכח לעבר הקרקע.
מה הוא רוצה מאתנו? למה הוא לא מניח לנו? רק הגענו?
מתברר שהוא מנסה לברר האם אנו חפצים להצטרף למנין שהוא מארגן כעת, או שאנו שוהים בבית הכנסת סתם כך, אולי כתיירים שנקלעו למקום והתאהבו בספסלי העץ המתקלפים.
לאחר שהובהר לנער שא. אנו יהודים. ב. זכרים. ג. מוכנים להצטרף אליו למיזם, הוא סופר שוב ושוב את המתפללים, ולאחר השמעת עוד קולות מגרונו לכיוונים שונים, מסתמן כי אכן יש עשרה אנשים וניתן להתחיל את תפילת ‘נשמת כל חי’.
אנחנו, שכצדיקים שמחים שמלאכתינו נעשית בידי אחרים, ממתינים במתח לראות מה יתרחש, רק שאז מתברר כי הנער מצויד אולי בשאיפה לארגן מנין, אך פחות ביכולת ווקלית שעשויה היתה לעזור לו בתפקיד שליח הציבור.
הצעיר מתחיל את תפילת ‘שוכן עד’, וקולו רועד וחלש.
האנשים סלחנים בסך הכל, אבל האיטיות מוציאה אותם מדעתם. בתחילה הם לא מגיבים כלל, ורק מסיימים את קטע התפילה בקול, כאילו מרמזים הם לחזן כי רשאי הוא גם כן לסיים. משזה לא נוחל הצלחה, הם מכים באצבעם על גופם, על השולחנות שלפניהם ולעתים גם על זולתם מחמת כעסם.
הנער, שנראה מכונס בעולם משלו לא מבחין בסערה המתרגשת עליו וממשיך בתפילתו הניסיונית, עד שמגיע הוא לברכות הנאמרות לאחר קריאת שמע, או בקיצור ‘גאל ישראל’.
רק אז הנער מסתובב לציבור אותו הוא מענה, ופותח שוב במסע המוכר בין המעברים שבבית הכנסת. מגרונו בוקעים שוב הקולות המנסים לברר האם הציבור ‘אתו’, ומוכן לגשת אל תפילת שמונה עשרה, או שמא עדיין אוחז הוא בקריאת שמע, ואז ממתינים כולם לאברך הנקדני שהחליט משום מה ב-11:17 דקות לפני הצהריים לקרא את קריאת שמע משל הוא עומד לפני מיתתו.
רק כאשר מסמנים לו שני בעלי בתים כי הוא אכן יכול לגשת, חזר הילד באי רצון לעמוד, כשהוא מסתובב שוב ושוב כדי לבחון האם הם אינם מרמים אותו, אולי הוא יגש לעמוד וישאר ‘לבד’ בשמונה עשרה?
פרק ב: מכירות מכירות
תפילת השמונה עשרה מסתיימת וריטואל ספירת האנשים משל היו כבשים מבולבלות נעדרי רועה חוזרת על עצמה. יהודי לא צעיר, מגולח למשעי, מסמן לנער כי ישנם עשרה, אך הנער מסרב להיענות.
למה? ניתן להצביע על שתי אופציות:
א. הוא סבור כי המגולח לא יודע לספור. ב. הוא יודע שהמגולח עיגל פינות ולמעשה סיימו רק שמונה אנשים את תפילת השמונה עשרה.
פיתרון: ב’ היא התשובה הנכונה.
בינתיים ניגש חסיד עבדקן וקובע כי החזן רשאי להתחיל בתפילה, שכן אין צורך בעשרה. רק שאז מן הצד השני מתנער לו ליטאי ובקול קשה שולף ציטוטים מן ‘המשנה ברורה’ כי החסיד לא יודע על מה הוא מדבר.
המגולח רוצה לצדד בחסיד, אך נזכר שהוא אמר רק לפני שעה קלה כי עשרה כבר סיימו ועל כן הוא שותק ורק זע על מקומו באי נוחות.
הוויכוח בין החסיד לליטאי מתלהט, ונדמה לפתע כי המחלוקת המפורסמת בין המתנגדים לחסידים מן המאה ה-18 צצה מחדש.
החסיד מגדף את הליטאי וזה מעלה שמות של גדולי תורה מהם שמע מפורש כי הוא צודק. החסיד מגייס לעזרתו מה ששמע מאחד המו”צים המועדפים עליו, והליטאי מגחץ ומבזה את רבותיו העלומים של האיש.
רק לאחר התערבות הגבאי, המתרוצץ בין המניינים החל מהשעה 7 בבוקר, החלה סוף סוף חזרת הש”ץ.
כשסיים הנער את הקדיש שלאחר חזרת הש”ץ התרווחו האנשים בכיסאותיהם, וידעו כי שעה של קורת רוח לפניהם.
הגבאי המקומי, שסבל ממבטא הולנדי נוראי, נעמד ליד הבימה והחל למכור את העליות.
צילום:Sebi Berens/Flash90
הוא החל ב-5 שקלים וברור היה שהוא מצפה כי הציבור ירכוש את המצוות במאות שקלים ואף יותר. כצפוי איש לא פער את פיו, והגבאי העצבני נקט בצעד נועז והעלה את הסכום ל-שישה שקלים.
במילים אחרות, האיש לקח על עצמו את הסיכון.
בחורי הישיבה המקומית שלא חדלו לפטפט, ובעלי הבתים – נענו סוף סוף לאתגר וגאלו את הגבאי מייסוריו. היתה זו שבת מאירת פנים, שכן האיש יכל לרשום לעצמו הישג נאה כאשר מכר את כלל המצוות ב-34 שקלים [אגב, למרבה הבושה].
ואז החל החיפוש אחר בעל קורא.
“תיגש, תיגש”, הצביעו הבחורים האחד על רעהו כשהם מצחקקים משל היו בהופעה לפני ההורים בטקס הסיום של בית הספר.
הגבאי, מעשי כתמיד פתר את הבעיה כששאל בתבונה: מי כאן יודע לקרוא?
כשהתברר שאיש לא משיב בחיוב, משך האיש בכתפיו, יצא מבית הכנסת והניח את אוסף האומללים שהתקבצו בשעה 11:43 בבית הכנסת כעדר שעלול להתפזר לכל רוח. או-אז נאזר אחד האברכים בגבורה, הפשיל את טליתו על ראשו, וניגש לעבר הבמה בסבר פנים חמור.
בתנועת יד חדה ביקש מאחד הבחורים שיעמוד לצידו ויסמן לו היכן יש לעצור, והיכן יש לסלסל.
הבחור הסכים בשמחה, ובשעה שלאחריה עקב בית הכנסת באדיקות אחר קריאתו של האברך. היה זה מחזה נפלא.
האברך שטליתו צמודה היתה למצחו שגה בכל מילה שנייה, ניגן וסלסל במקומות הבלתי מתאימים בעליל, וניסיונות התיקון של הבחור שעמד לצידו העלו חשד כי השנים עורכים חזרות למחזה קומי כל שהוא מתחום ‘שרשרת טעויות’.
החשד התגבר לאחר ששני בחורים ניגשו לחברם ובעדינות הבהירו לו כי הוא לא באמת מסייע. להיפך. אלא שהלה לא הסכים לוותר על מקומו ונצמד לבימה משל ביקשו ממנו למכור את כל היקר לו.
באופן מעט משונה, כשהגיע ההפטרה, ורוכש ‘המפטיר’ ביקש לקוראה מתוך החומש שבידו, התעקש בעל הקורא ודרש כי יביאו לו את מגילת הקלף, שכן הניסיון הוכיח כי הוא מסוגל לקרוא בקלות גם ללא הכנת הטעמים.
• נערך בשיתוף חרדים 10 ואיגוד בתי הכנסת
בפרקים הבאים: מדוע תופעת הפרדת הקהילות רלוונטית מתמיד, ומה תפקידם של הגבאי הזועף, הגבאי המתווך, ואנשי הקדושה?