לפני שאפתח את הטור הזה, רציתי לבקש סליחה.
סליחה שאני עושה את זה עכשיו ולא מחכה לבשורות טובות יותר.
סליחה שאני מפרסם את הדברים בעוד שלושת הנערים החטופים עדיין מוחזקים על ידי שוביהם במקום מסתור, בשעה שכמעט עם שלם עוקב בדאגה אחר שלושה ילדים קטנים, צעירים רכים, שמשפחותיהם לא מצליחות להירדם מרוב טרוף הדעת.
אבל, אין לי ברירה.
אני צופה בקטע וידאו שפורסם הלילה בו נראים אלפים מתושבי אלעד, אנשים, נשים וטף, ספרדים ואשכנזים, חרדים וחובשי כיפות סרוגות, חסידי ויז’ניץ לצד ליטאים, מאוחדים יחד ושרים בהתרגשות: “תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך”.
על פי הדיווח בחרדים10, בהוראת רבני העיר אלעד, התקיימה עצרת התפילה למען שלומם של הנערים החטופים, בבית הכנסת המרכזי ‘משכנות נריה’ סמוך לביתו של אייל יפרח – אחד החטופים.
ערב קודם לכן עברתי על תגובות של חלק מהציבור לחטיפה, קראתי סטטוסים ברשת החברתית וראיתי את הניכור העצום שחלק מהציבור של “מדינת תל-אביב” מפגין כלפי ציבור המתיישבים בשעה קשה כזו, ומאידך, את הודעות הדאגה והתפילה שניבטו דווקא מתוך אנשים המוגדרים “הציבור החרדי”, וליבי התפלץ לנוכח השנאה התהומית של חלקים נרחבים בציבור הישראלי נגד חובשי הכיפות הסרוגות והמתיישבים.
הנה דברים שכותב אחד מהם והמשקפים הלך-רוח של ציבור משמעותי ברשת החברתית:
“קמצוץ מהמאמצים שהמדינה משקיעה כעת בהחזרת החטופים היא לא השקיעה בשעתו בלנסות להשיב לי את זכריה (הכלב שלי). נאלצתי לעשות הכל לבדי בדרכים פרטיזניות עקלקלות, כל זאת על אף ששילמתי הרבה יותר מסים מתלמידי הישיבה החטופים ובעתיד סביר להניח שאגזול הרבה פחות קצבאות ילדים מהם. כמובן, זה לא בא לומר שלא צריך לעשות כל מה שרק ניתן כדי להחזיר את הבחורים, אך אנו צריכים לעשות חושבים: האם המדינה עובדת בשבילנו, או אנחנו מתחזקים אותה ואת המתנחלים? יודגש כי זכריה עצמו מקפיד שלא לעבור את הקו הירוק, כי הוא מעדיף להימנע מסיכונים”.
אני רוצה לשאול אתכם, נפתלי בנט וחברי הכנסת של ‘הבית היהודי’.
באמת?
אתם באמת מרגישים “ברית אחים” עם “יש עתיד” ובוחריהם, יותר מאשר עם הציבור החרדי?
האם אתם מרגיש קרובים יותר ליאיר לפיד, הפוליטיקאי שמעדכן את הפייסבוק שלו בכל הזדמנות, אבל בחר לשתוק שתיקה מביכה מאז שהחלה החטיפה ביום חמישי?
בואו תראו רגע את הסטטוס האחרון המעודכן בעמוד הפייסבוק שלו על מצעד שנערך בתל-אביב ביום שישי, כאשר עם ישראל כולו ידע על החטיפה, וצה”ל והשב”כ כבר היה בעיצומן של מאמצי-על לדלות קצה חוט. הנה מה שהיה חשוב לו לכתוב באותם רגעים:
“תמיכה בקהילה זו, בזכויות שלה, בשיוויון שלה בפני החוק, זה חלק ממה שמגדיר אותי כאדם”.
איתו אתה מרגיש אח? ומה עם רבבות נשים חרדיות שהקדישו את הדלקת נרות שבת לזכותם של שלושת החטופים? ומה עם מאות חרדים, שעמדו באותה שעה סביב אוריה יפרח, אבא של אייל, וקרעו איתם יחד את השמיים עם דמעות של תחנונים ב”שיר המעלות אשא עיני אל ההרים”?
בטורו האחרון בעיתון ‘בשבע’ ניבא ידידיה מאיר ולא ידע מה ניבא.
הוא ציטט את עדי רן, הזמר הברסלבי, שמפרסם מידי פעם הערות על המצב. את השורות הבאות הוא כתב הרבה לפני שאלפי חרדים שיתפו אחד לשני בערב-שבת האחרון את ההודעה הזו:
“אנשים זה חשוב! כל מי שרואה את זה שישתדל ב19:00 לומר תהילים לשחרור הנעדרים! אנא מכם תפיצו זה חשוב!! שנשמע רק בשורות טובות שבת שלום. שמותיהם של הנעדרים: אייל בן תשורה איריס, נפתלי בן רחל, גלעד מיכאל בן בת גלים”.
וכך כותב עדי רן:
“בנט פגע פגיעה קשה ביחסים עם החרדים בגלל דלותו הרוחנית וארציות דעתו, והם מצדם לא חסכו ממנו וממפלגתו את שלל הכינויים והקללות שבארסנל שלהם. אבל זה יקרה. זה חייב לקרות, כי בקרב העם הפשוט בשני המגזרים, לא הפוליטיקאים, המשותף רב על המפריד.
“בעל הכיפה הסרוגה הממוצע אוהב את התורה כמו שהחרדי הממוצע אוהב את ארץ ישראל ומתחלחל מאפשרות מסירתה. אנחנו צריכים את ברית המאמינים. אלו המאמינים בהשם יתברך, בתורה ובשלמות ארצנו הקדושה”.