למה ליל הסדר הוא עדיין “פצצת רייטינג”?

1.

הדיבור. למצווה המרכזית של החג קוראים “הגדה”. אנחנו צריכים להגיד דברים לעצמנו, וזה לזה, ולילדים. צריך לדבר, להביע בקול רם את הערכים שלנו, לספר על המורשת.

אם פסח הוא חג החירות, הרי שדיבור חופשי הוא תחילת היציאה שלנו מעבדות לחירות. ראיינתי השבוע פעיל סורי מהעיר אידליב שהופגזה. הוא התראיין בפנים גלויות לערוץ ישראלי, אבל סיפר שהוא חושש מאסד. הוא לא יכול לומר הכל.

יצא לי לשוחח גם עם עולים שהגיעו מברית־המועצות לשעבר. עד היום לחלקם קשה לדבר באופן חופשי, קשה להתרגל למציאות שבה הדיבור שלהם ברשותם, ולא ברשות השלטון הטוטליטרי. מימי פרעה ועד היום, פסח קורא לנו להשתמש בכוח הדיבור.

2.

תודה. אבל על מה מדברים? מה אומרים? איך להשתמש בכוח הדיבור החופשי?

עמים רבים שזכו לעצמאות וקיבלו מדינה משלהם קרסו מהר לקרבות פנימיים. ההגדה קוראת לנו לעשות את זה אחרת. היא מנתבת את כל המילים של העם שיצא מעבדות לחירות לכיוון חיובי, כיוון של תודה. זהו ערב שלם שבו אנחנו מתאמנים איך להודות ולהלל ולשבח, איך לשים לב לכל פרט קטן ולהתפעל ממנו. ההגדה לא רק מספרת לנו סיפור היסטורי, אלא מחנכת אותנו לראות את הטוב לאורך ההיסטוריה ולהתמקד בו.

הפסגה של תפיסת העולם הזו היא השיר “דיינו”. זה לא סתם פיוט קליל וקליט שנועד לעורר את הילדים, אלא שיעור עבורנו. שיעור נגד כפיות טובה והתמקדות ברע.

פעם אחר פעם אנחנו מודים על כל שלב קטן בדרך – על קריעת הים אנחנו אומרים דיינו, וגם על עשר המכות, ועל האוכל במדבר, ועל מתנת השבת, ועל התורה, ועל ארץ ישראל וכו’ וכו’.

תמיד אנחנו מסתכלים על החלק הקטן והמלא של הכוס, ולא על החלק הריק.

רגינה הוניגמן הייתה בזמן השואה אסירה צעירה במחנה העבודה גברסדורף. לקראת פסח היא כתבה ביומנה האישי גרסה משלה להגדה. הנוסח של “מה נשתנה” כלל שאלות נוקבות על גורלה, והתיאור של המרור עסק כמובן בעבודות הקשות.

אבל את השיר המסורתי “דיינו”, שבו מודים על כל המתנות לאורך הדרך, היא ניסחה כך: “מוות, רעב – דיינו. מגיע שוב הלילה – דיינו. לאחראית הקבוצה יש מיטה – דיינו. כשמתאים לה היא מכה אותנו – דיינו. אנחנו לא שמות על הסטירות – דיינו. הקבוצה יכולה לצחוק – דיינו”.

רגינה שרדה את השואה. אחרי שהיא ובעלה נפטרו, המשפחה תרמה את היומן ל”יד ושם”. ה”דיינו” הפרטי שלה ממשיך את המסר הפנימי של הפיוט המפורסם. אפילו בתוך שיא הרוע היא חיפשה ומצאה מעט טוב, לומר עליו דיינו.

3.

היחס לאוכל. רגע, מתי אוכלים? ליל הסדר הוא לא רק ערב עיון על עבדות וחירות. הוא סעודה. אנחנו מגיעים אליו רעבים מאוד ויוצאים ממנו שבעים במיוחד.

דורות של דיאטניות עשו ממנו קריירה.

יש פה שילוב כמעט בלתי אפשרי בין רוח לבין חומר, בין תורה לבין מזון.

הרב פרופ’ יוסף דוב סולוביצ’יק, ממנהיגי יהדות ארצות־הברית, כתב שליל הסדר מלמד אותנו, לכל השנה, את הגישה היהודית כלפי האוכל. הרי היצר הכי בסיסי הוא לאכול כבר, במקום לדבר על יציאת מצרים.

אבל הרב סולוביצ’יק טוען שזה בדיוק הקטע, ללמוד לשלוט ביצרים הבסיסיים שלנו: “אל לו לאדם להגיב על הרעב כדרך הבהמות”, נכתב בספרו “זמן חירותנו”, “האדם יכול לשחרר את האכילה מבהמיותה, ולהפוך אותה למוסד אנושי, שבנוי על רצון חופשי ומלא משמעות. בלילה הזה האדם מבקש לגאול את מעשה האכילה ולקדש אותו”.

4.

אהבה. מעל הכל, יש כאן פשוט רצון ליצור זהות. אין שום חקיקה או אכיפה שמכריחה יותר מ־90 אחוז מהישראלים לשבת לשולחן הסדר. הם רוצים בכך. הם אוהבים את זה.

רוב השיח שלנו סביב יהדות עוסק ב”חוקים נגד החילונים” או ב”חוקים נגד הדתיים”, אבל הדברים הכי חשובים לא כתובים בספר החוקים, אלא בלב.

הסיפור הבא התרחש לפני 200 שנה, אבל הוא אקטואלי גם היום: רבי לוי יצחק מברדיצ’ב הלך לשוק כמה ימים לפני פסח, כשהכל כבר היה נקי לחג. הוא ביקש לקנות חמץ, אבל אף סוחר לא הסכים למכור לו. גם לא במחיר מופקע.

“מה פתאום?” ענו המוכרים, “למה שנסכים למכור חמץ? תמורת שום הון שבעולם לא נמכור את ערכינו”.

ואז הוא ביקש לקנות טבק (מוצר שאסור היה לסחור בו, על פי החוק המקומי). בהתחלה הסוחרים סירבו. אבל אז, אחרי קצת שכנוע, בסתר, מאחורי הדוכן, כולם נתנו לו קצת טבק, והוסיפו: “רק שאף שוטר ושומר של הממלכה לא יראה”.

הנה כל הסיפור, אמר רבי לוי יצחק מברדיצ’ב. זה ההבדל בין החוק היבש, גזירה טכנית, לבין מצווה נצחית, של זהות ומהות. בלי שומרים ובלי שוטרים, בלי שום קנס, אף אחד לא רצה למכור חמץ חלילה. הקשר שלנו לזהותנו נובע קודם כל משמחה, אהבה, רצון והזדהות.

הסטטוס היהודי:

“מטרת ליל הסדר – להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה” (פרופ’ אבי רביצקי)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות