1.
כשכתבתי כאן בשבוע שעבר על השבת הישראלית המחוללת, לא ידעתי שאני עומד לראות אותה כל כך מקרוב.
תמיד אומרים לנו: “למה אתם הדתיים כל הזמן רק מזמינים אותנו, החילונים, לעשות אצלכם שבת, ואף פעם לא להפך? בואו, תעשו פעם אחת אצלנו את השבת. תראו מקרוב איך נראית שבת חילונית”.
אז קודם כול, כמובן שלא הייתי בא לעשות שבת במקום שאינו שומר שבת. מצטער, אני לא מהאו”ם. אני לא באמת פלורליסט. אני מחויב לספר ישן עם מלא סעיפים קטנים שנקרא ‘שולחן ערוך’.
ואחרי כל זה, בשבת שעברה אפשר לומר שעשיתי אצלם שבת. זה יצא ככה.
אשתי הוזמנה להרצות לקבוצה גדולה של מתנדבים מסורים שהתכנסו יחד לשבת עיון, והשבת נקבעה למלון באילת. אז כמובן שדיברנו קודם עם משגיח הכשרות, וכמובן שבדקנו שיש מפתח שבת, וכמובן גם שלא היו לנו יותר מדי ציפיות מהאווירה – מג’יק-סאנרייז-קלאב-אילת-הכול-כלול זה לא בדיוק ניר עציון.
ובכל זאת, השבת שם הצליחה להפתיע אותנו. בקטע רע.
2.
זה התחיל דווקא טוב. אולי אפילו יותר מדי טוב.
עם שקיעת החמה התכנסו עשרות אורחים דתיים ושומרי מסורת לתפילה בבית הכנסת של המלון. למרבה הפלא יש שם בית כנסת של ממש. לא מועדון שהופך בסופי שבוע לבית כנסת מאולתר עם שולחן ביליארד שנהיה לבימה לספר התורה. אבל עוד לפני קבלת שבת, הודיע אחד המתפללים הודעה. ואני אצטט עכשיו מילה במילה, כי הדברים שהוא אמר נחקקו היטב בזכרוני: “שבת שלום, אורחים יקרים. מכיוון שיש כאן השבת הרבה סוגי מתפללים, גם כאלה שמתפללים את הנוסח של האשכנזים, וגם כאלה שמתפללים נוסח רגיל, יש לי הצעת ייעול”.
מכיוון שבעוונותיי לא אני ולא אבותיי מתפללים “נוסח רגיל”, חיכיתי בדריכות למתווה שהגבאי-אורח הולך להציע עכשיו. היה ברור לי, שכרגיל בסיטואציות כאלה, הולכים לדפוק את המיעוט האשכנזי. אבל לא. הוא בעצם סינג’ר את כולם, ללא הבדל דת, גזע או מין.
הוא קבע שפשוט נתפלל בכל הנוסחים: “נעשה גם שיר השירים, גם מזמורי קבלת שבת, גם במה מדליקין, גם כגוונא, גם קדיש על ישראל. מקובל על הציבור הקדוש?”
ולפני שהציבור הקדוש הספיק לקלוט מה קורה, הוא כבר התחיל לזמר בקול גדול “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו, ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו באים לשורר בקול נעים שיר השירים, לתקן שורשה במקום עליון…”
טוב, הבנתי בצער שברגע זה נגזרה עליי ועל ילדיי הסמוכים על שולחני דחייה של חצי שעה בסעודת השבת. מה אפשר לעשות. הצטרפתי אל ציבור המתפללים שהחל לקרוא כאיש אחד, לא בלב אחד, את שיר השירים אשר לשלמה.
3.
לא ידעתי שאלה יהיו הדקות המרוממות האחרונות של השבת. אחרי התפילה הארוכה, אחרי שסיימנו לשיר גם “אדון עולם” וגם “יגדל”, הגענו סופסוף לסעודת השבת. בחדר האוכל הענקי ישבו מאות יהודים יקרים עם כיפות לבנות של המלון, הם ונשיהם, ובניהם ובנותיהם, ועשו את מה שהם עושים כנראה בכל ליל שבת: קידוש חגיגי, בציעת חלה ובדיקת הודעות בווטסאפ.
אחרי הסעודה הקצרה הם מיהרו לרדת לאולם הסמוך ללובי, שם כבר חיכה להם הזמר עם הקריוקי ושירי שנות השמונים.
למחרת בצהריים חזר על עצמו אותו סיפור, רק הפעם בלי כיפות של המלון ובלי קידוש, ואפילו בלי מפה לבנה על השולחנות. ובמקום קריוקי – הצגה קולנית עם מיקרופונים, ואז בריכה וסרטים על מסך ענק. וכל הזמן, אבל ממש כל הזמן – מוזיקה רועשת ברקע.
רק בשעה ארבע אחרי הצהריים ירדו השקט והשלווה על המלון. זה קרה כי רוב האורחים ארזו, עשו צ’ק אין ומיהרו לטיסה חזרה לשדה דב.
4.
אני מנסה לתאר בכנות את התחושה שהרגשתי מול כל זה, בלי לצאת מתנשא, בלי לצאת מיסיונר, בלי לקטרג על עם ישראל ובלי לחנך את עם ישראל – ולא בדיוק מצליח למצוא את המילים.
נראה לי שבפעם הראשונה בחיי הבנתי את אותו ידיד שלי, מראשי אחד הגרעינים התורניים המצליחים בארץ. בחור שעושה המון בכל הזירות של חינוך, קירוב, הפצת יהדות. הוא תמיד בתנופת עשייה. ותמיד משדר לך תחושה אופטימית כזאת שהנה, זה קורה, עם ישראל כולו חוזר לשורשים שלו. מתחבר. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
עד ש… אשתו יולדת. זה קורה בתדירות די גבוהה. פעם בשנה-שנתיים כזה. וזה יוצא איכשהו קבוע בשבת או בערב שבת, מה שגורם לו ללכת ברגל מרחקים עצומים מבית החולים אל ביתו. הוא צועד שעות בנתיבי אילון – ותמיד חוזר עם דיכאון.
וכך הוא מסביר את התוגה שלו: נכון, קורים הרבה דברים נפלאים סביב הגרעין התורני שלנו. נכון, באופן כללי, בכל המדינה, ההתנגדות ליהדות ירדה משמעותית. היום כמעט אין אנטי. יותר מזה, יש פתיחות גדולה ורצון לשמוע. נכון, חצי מהפלייליסט בגלגלצ חזר בתשובה והחצי השני עושה הפרשות חלה כל היום. נכון, נולד לנו עוד תינוק מתוק אתמול. אבל אחרי כל זה: איך נראה הכביש הראשי של מדינת היהודים בעיצומה של שבת קודש? אתם לא מבינים כמה מכוניות ראיתי שם בדרך. מאות. אלפים. רבבות. אנחנו חיים בסרט. יש עוד כל כך הרבה עבודה. לא עשינו כלום. עוד לא התחלנו.
בשבת הזאת באילת פתאום הבנתי אותו.
תראו, אני לא חי במאה שערים. זה לא שלא ידעתי שיהודים רבים בעולם לא שומרים שבת. ידעתי, אבל לא הרגשתי. אף פעם לא ראיתי במו עיניי איך נראית המשפחה החילונית בזמן הכי מרומם של השבוע.
כל כך טוב לי עם השלום עליכם שלי, ועם הילדים שלי, ועם החלה של ויז’ניץ שלי, ועם הסלט חצילים שלי, שלא באמת חשבתי שיש כאלה שאין להם את כל זה.
וזה לא רק האוכל, כמובן. אולי בכלל יש להם אוכל יותר טעים. ואולי גם יש להם קשר נפלא עם הילדים (האמת שלאחרונה המורים בבית הספר באמת הגזימו קצת עם מספר השאלות בדפי הקשר לשולחן השבת). ואני יודע שהם יגידו לי “השבת שלי היא במגרש הכדורגל או בים ואתה לא תגיד לי מה לעשות”.
נכון, אני לא אגיד מה לעשות. אני רק אצטער. כי אולי באמת סמי הקוסם בלובי יותר אטרקטיבי ואולי באמת יותר יעיל לצאת בחזרה לתל אביב בטיסה בשעות האור, אבל דבר אחד כן חסר פה, גדול ומשמעותי ואלוקי: שבת קודש.
5.
בעקבות הטור בשבוע שעבר שאלו אותי מה אני מציע תכל’ס.
כתבתי כאן על זה שאנחנו, הדתיים, בעצם אשמים בכך שבשורת השבת נכשלה. יש הרבה יהודים שהיו שומרים שבת אם הם היו מקבלים מאיתנו, שומרי השבת, תחושה שלא כדאי להם להפסיד. אז איך מעבירים את התחושה הזאת? יוצאים לרחובות? מחלקים גפילטע-פיש לעוברים ושבים?
קודם כול, זה רעיון לא רע, חלוקת גפילטע-פיש (או חריימה, לאוכלים ב”נוסח הרגיל”). אבל האמת שזאת תהיה טעות לפרוט את זה כאן לפרוטות. שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש עם מכריו, שכניו, קרוביו וחבריו לעבודה.
העניין המרכזי, נדמה לי, הוא קודם כול לחיות במודעות שיש כאן בשורה. שהשבת היא הזכות של כולנו והחובה של כולנו.
צריך לצאת איכשהו מתפיסת “המגזר”, “האינטרסים” ו”הפגיעה ברגשות” אל שיח שבו שבת היא לא משהו של הדתיים והחרדים אלא של כולם כולם. יש יום אחד בשבוע שאפילו סמי הקוסם והיונה שלו יכולים למצוא בו מנוח.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’