השבת היא לא רק של סבתא של ליצמן

1.

שרת התרבות והספורט מירי רגב גרמה לי השבוע להתחזקות רוחנית, ואולי גם עזרה לי בשלום בית.

כבר שנים שאשתי, ולפניה אמא שלי, מפצירות בי לקבל שבת בזמן. מה כל כך קשה? מה אכפת לך להקדים קצת ולעשות את מה שאתה עושה בין כה, רק עשרים דקות קודם? זה יגרום לכל הבית להיראות אחרת אם תהיה מוכן בזמן, אז אנא, תהיה מוכן בזמן.

זה נכון, אין ספק. אבל תמיד איכשהו אני נזכר פתאום שיש לי עוד משהו לעשות לפני שבת. אחרון ודי. ותמיד אני מוצא את עצמי מקבל את שבת קודש עם שיער רטוב מהמקלחת מול השעון-שבת. ומה שמדהים הוא שבעניין הזה אין הבדל בין שעון חורף לשעון קיץ. לא משנה באיזו שעה השבת תיכנס – ארבע או שבע – אצלי תמיד זה יהיה ברגע האחרון.

וכאן נכנסת לתמונה השרה רגב.

כששמעתי אותה ביום ראשון השבוע, מנסה להצדיק את הנסיעה שלה ושל השרים צחי הנגבי ויריב לוין לבית ראש הממשלה בשבת, בכך שזה “לא היה בבוקר או באמצע היום” אלא “לקראת צאת שבת”, חייכתי.

אפילו קצת התנשאתי כלפי המסורתיות הלא מחייבת, שמאפשרת לומר משפט מופרך שכזה. הרי בין כה אוטוטו השבת יוצאת, אז חפיף. מין תפיסת עולם שהופכת את זמן “רעווא דרעווין”, את שיא השבת, למוצאי שבת, בלי להבין שבעצם הכול ביהדות זה עניין של כמה דקות לפה, כמה דקות לשם. לא רק בשבת. גם ביום כיפור. גם בזמן אכילת חמץ, בהדלקת נרות חנוכה ובעוד אינספור דוגמאות קטנות וגדולות.

אבל אז חשבתי לעצמי שאני האחרון שיכול להתנשא על מישהו שלא ער לחשיבותם של הזמנים ביהדות.

בתור מי שיותר מדי פעמים מתפלל מנחה ביום שישי ממש בשקיעה, ובשעה שכל נשות ישראל כבר הדליקו נרות עוד מתארגן לשבת – יש לי מה להתחזק באופן אישי. קשוט עצמך.

טול צפירה של שבת מבין עיניך.

ואגב, למה כל כך התאכזבתי (והתחזקתי) דווקא ממירי רגב? כי בדרך כלל היא מקפידה על שמירת שבת בפרהסיה ולא מפסיקה להעלות תמונות שלה מדליקה נרות או מבדילה.

רק בקיץ האחרון ביטלה את השתתפותה בפתיחת האולימפיאדה בריו וכתבה: “השבת, יום המנוחה הלאומי שלנו, היא אחת המתנות החשובות שהעניק העם היהודי לתרבות האנושית כולה. כנציגת מדינת ישראל, המדינה היהודית האחת ויחידה, לא אוכל לצערי לקחת חלק בטקס הפתיחה של האולימפיאדה נוכח לוח הזמנים המחייב אותי בחילול שבת”.

חבל שלראש הממשלה היא לא אמרה את הטקסט הזה.

2.

טוב, אבל עזבו רגע אותי ועזבו את שרת התרבות, בואו נדבר על השבת של מדינת ישראל כולה. או אם תרצו: בואו נדבר על הכישלון הציבורי המהדהד ביותר של הציבור הדתי והחרדי במדינת ישראל בשבעים השנים האחרונות.

שמעתי במו אוזניי, לא פעם ולא פעמיים, את המחנך הדגול הרב שלמה וולבה זצ”ל אומר שאנחנו, הדתיים, בעצם אשמים בזה שלא כל עם ישראל שומר מצוות.

כי אם אנחנו היינו נראים כמו שצריך, מקרינים שמחה בחיי התורה, כולם היו מצטרפים. מי היה נשאר מאחור?

הוא אמר את זה ביחס לכל המצוות, אבל לגבי שבת זה ממש זועק לשמיים. נראה לי שאין כמעט שומר שבת שלא חושב שהדבר הכי מקסים בחייו, בחיי משפחתו, היא השבת.

באופן אישי, אני מרגיש שהשבת היא ממש השפיות שלי. בלעדיה הייתי פשוט אדם לא שפוי. אז למה אנחנו לא מצליחים לשכנע בזה את מי שעדיין לא גילה את השבת? ואני לא מתכוון “לשכנע” כמיסיונרים, אלא פשוט לשדר שזה שווה, שזה כיף. שלחיות בלי שבת זה כמו לחיות בלי מטען, עם 39% אחוז בטרייה.

ואפרופו סלולרי: פעם עוד היו כאלה שאמרו, מה לנו ולשבת. היא הרי נוסדה לפני אלפי שנים. בעידן פרימיטיבי שבו הדלקת אש, למשל, הייתה כרוכה במלאכה פיזית מפרכת. אבל בעולם המתקדם שלנו זה רק לחיצת כפתור. אז למה כל האיסורים האלה?

ובכן, נדמה שהיום, בעידן הסלולרי שמטריף את חיינו ופוגע לנו בשלוות הנפש, בקשר עם הילדים, בקשר עם עצמנו – אין מי שלא מבין כמה יום אחד בשבוע של מנוחה וקדושה, של התנתקות, של התחברות, הכרחי לחיינו.

כבר שנים לא שמעתי מאף חילוני את הטיעון “פעם היו צריכים לשפשף אבני צור זו בזו”.

3.

יש רק כישלון אחד שהוא יותר גדול מכך שלא הצלחנו לעשות את השבת למשהו אטרקטיבי עבור כולם: העובדה שהפכנו אותה למוקד של מחלוקת ומאבקים פוליטיים.

בתחילת השבוע נכתב במאמר המערכת של ‘יתד נאמן’ כך: “נתניהו הוא ראש ממשלה ותיק דיו כדי לדעת כי זימון התייעצות שכזו בעיצומה של השבת, לא יישאר בגדר סוד, ויעורר עליו ביקורת קשה מצד הנציגות החרדית. אבל לנתניהו יש נושאים חשובים יותר מאשר הדאגה לטיב יחסיו עם המפלגות החרדיות.

“בלשון העממית אומרים כי נתניהו ‘מצפצף’ על שותפותיו הקואליציוניות ורומס ברגל גסה את התמיכה שהוא מקבל מהן באופן עקבי… נתניהו אינו מתכוון לעזוב את הפוליטיקה והוא עדיין זקוק לנציגות החרדית. חובה עליו לדעת כי לזלזול כה מופגן בהם ובציבור שולחיהם עלולות להיות השלכות עתידיות”.

קודם כול, הערה קטנה: אני לא בטוח שנתניהו היה מסכים עם ההגדרה שעניין התאגיד הוא לא פיקוח נפש. מבחינתו זה הרבה יותר מזה, אפילו.

אבל ברצינות – למה השבת היא עניין של החרדים? איך המתנה הטובה שקיבלנו בהר סיני הפכה למשהו שראש הממשלה, כפוליטיקאי מפוכח, צריך להתחשב בו משיקולים פוליטיים קואליציוניים?

צריך לומר בקול גדול: השבת היא לא של סבתא של ליצמן או של גפני. כלומר היא כן. אבל בדיוק באותה מידה היא גם של סבתא של נתניהו, ושל סבתא של יריב לוין, ושל סבתא של צחי הנגבי (ושל אימא של צחי הנגבי!), ואפילו של סבתא של זהבה גלאון. ועד שלא נבין את זה, ונרגיש את זה, אין לנו סיכוי להביא את בשורת השבת לעם ישראל.

רגע, שלא תבינו לא נכון. טוב שהח”כים של ש”ס ויהדות התורה לא עברו בשתיקה על חילול השבת של ראש הממשלה (וחבל שכשמדובר בעניינים כאלה, שוב לא שמענו את ראשי הבית היהודי. מה, זה לא שווה תגובה קטנה? סטטוס? ציוץ?), אבל הגישה לא צריכה להיות כאילו השבת היא אינטרס קטן, משל הייתה תקציב המלפפונים החמוצים של הקוגל בשטיבל בעיירה.

השבת נוגעת לעומק חייהם של מיליונים. של כל יהודי. זה הכי לא עניין פנים-דתי. אנחנו הרי לא שרים בזמירות “מנוחה ושמחה אור לחרדים”.

4.

ובדיוק את אותה מגזריות קטנה שקיימת במאבק הפוליטי החרדי על קדושת השבת, אנחנו רואים לאחרונה במאבק של הציונות הדתית ביחס לצבא.

כולם, מהרב לוינשטיין ועד הרב שלמה ריסקין, דיברו בימים האחרונים, כל אחד בסגנונו, על הצבא שלא דואג לזכויותיו של החייל או הקצין הדתי. אבל רגע, השאלה היא הרבה יותר רחבה. לא מדובר כאן בסוגיית הזקנים (המקוממת). המאבק כאן הוא האם צה”ל, כל צה”ל, צריך להיות צבא שנלחם באויב ומנצח אותו או שמא הוא הפלטפורמה ליישום התפיסה הפמיניסטית הקנאית ביותר, תוך כדי פגיעה בכשירותו המבצעית.

“העיקר חסר כאן מן הספר”, אבחן השבוע היטב מוטי קרפל, “כי הרבנים החשובים הללו לוקחים אחריות רק על הציבור הדתי, בבחינת ‘את נפשותינו הצלנו’. הם יוצאים בקריאה נגד פקודת השירות המשותף וקוראים לצה”ל ‘לגלות רגישות כלפי הציבור הדתי ולאפשר לו לשמור על ערכיו ואמונותיו בתוך כלל הצבא’.

“אבל רבותינו, רוב רובו של עם ישראל מחכה לכם ומצפה מכם לתת לו בסיס ערכי לתחושותיו הטבעיות. נכון שקיימים 10-20% מהציבור היהודי במדינה שתומכים בכל לב באג’נדה של ‘הקרן החדשה לישראל’, וזה לגיטימי, אבל רובו של העם – גם אם איננו שומר קלה כחמורה וגם אם הוא ‘רק’ מסורתי או חובש כיפות שקופות – חש בנפשו שמה שמתרחש היום בצה”ל הוא טירוף מערכות.

“אלא שאין לו שום בסיס מוסרי ערכי ללכת נגד הזרם הליברלי-פוסט-מודרני. אין שום בסיס כזה במלוא מרחבי התרבות המערבית העכשווית, ומי שחש בטירוף המערכות, רואה בכם מגדלור של שפיות. בשבילו אתם קולה של התורה, וההוכחה שהיא היא השפויה. גם אם הוא איננו מתכוון לשמור מצוות במלוא מובן המילה הוא זקוק לתמיכה בתחושותיו הטבעיות, וזהו עיקר תפקידנו בציבוריות הישראלית ברגעי משבר אלה. פנו לכל העם – לא רק לדתיים. הוא מחכה לנו”.

אין שום בסיס כזה במלוא מרחבי התרבות המערבית העכשווית, ומי שחש בטרוף המערכות, רואה בכם מגדלור של שפיות. אתם עבורו קולה של התורה, וההוכחה שהיא היא השפויה.

גם אם הוא איננו מתכוון לשמור מצוות במלוא מובן המילה הוא זקוק לתמיכה בתחושותיו הטבעיות, וזהו עיקר תפקידנו בציבוריות הישראלית ברגעי משבר אלה.

פנו לכל העם – לא רק לדתיים. הוא מחכה לנו.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע