מה ידידיה חושב על שני סרטים יהודיים שראה

1.

בכל שנות חיי ראיתי משהו כמו שישה סרטים וחצי, אם סופרים גם את ‘דמבו הפיל המעופף’. שניים מהם – יצא לי לראות בשבועות האחרונים. פשוט שני במאים נחשבים במיוחד ומסקרנים במיוחד הוציאו סרטים חדשים ויהודיים.

אני מדבר על יוסף סידר ורמה בורשטיין. שניהם נולדו בניו-יורק, כמעט באותה שנה. שניהם עלו ארצה עם הוריהם בגיל מאוד צעיר. הוא גדל בציונות הדתית, היא בציונות החילונית (וחזרה בתשובה). שניהם זכו להצלחה אדירה בארץ וגם בחו”ל. וכאן בעצם נגמר הדמיון ביניהם.

האמת? אני לא בטוח שהם יאהבו את זה שאני כותב על היצירות שלהם יחד, וכורך סרט בסרט.

2.

נתחיל ב’לעבור את הקיר’ הסוחף והמרגש של רמה בורשטיין.

מיכל, רווקה ברסלבית, חוזרת בתשובה בת 32, מוצאת בשעה טובה ומוצלחת את זיווגה, אלא שברגע האחרון, ממש תוך כדי הטעימות מהתפריט, השידוך מתבטל. מכיוון שכבר יש אולם ויש שמלת כלה, מיכל מחליטה שהיא תתחתן באותו מקום ובאותה שעה.

“קטן על הקב”ה”, היא אומרת לכולם, “למצוא לי חתן תוך חודש”.

הסרט מלווה אותה בחודש המסעיר הזה, דרך כל פגישות השידוכים העצובות (עד דמעות) והמצחיקות (עד דמעות), עם כל ז’אנרי ותת-ז’אנרי החוזרים בתשובה, עד הרגע שבו היא נכנסת לאולם החגיגי בשמלת כלה, מלווה בחברותיה ובבני משפחתה, עדיין בלי חתן. בדגש על עדיין.

רבים מהצופים – בעיקר כאלה שלא מגדירים את עצמם דתיים – נפעמו מהאמונה היוקדת של מיכל. קראתי מבקרי קולנוע תל אביביים שתיארו בהתלהבות איך הסרט מכניס אותנו לתוך עולמו של המאמין.

זה מקסים, בורשטיין הצליחה לעקוף את פס הקול הציבורי והתקשורתי המייאש ביחס ליהדות, ולגעת בלב של אלפים. ובכל זאת, אותי גיבורת הסרט קצת עצבנה.

מיכל חושבת שהקדוש ברוך הוא עובד אצלה. הוא ייתן לה את החתן בדיוק בזמן ובדד-ליין שהיא הציבה לו. “לאבא מותר להגיד לא”? הצחקתם אותה. מבחינתה, אבא חייב להגיד כן – ובזמן. יש לו שוטף פלוס שלושים לבצע. לא רגע אחד אחרי.

ולא רק מיכל מקוממת אותי, אלא גם חבריה לתפיסת העולם הזאת, בסרט ובחיים עצמם, שמצטטים שוב ושוב את המשפט הברסלבי “לזרוק את השכל”.

לעניות דעתי הם עושים לרבי נחמן, ובעיקר לעצמם, עוול. כאילו אמונה אמיתית לא הולכת עם שכל ותבונה. עזבו אתכם ממחשבה, מעומק, הם בעצם אומרים, לא ייצא מהם כלום. אל תחשבו, אל תלמדו, אל תלכו עם השכל, פשוט תאמינו ותיכנסו עם הראש ישר בתוך הקיר.

והרי מה הכוונה האמיתית במשפט הזה? לא סתם לזרוק את השכל, אלא לזרוק את השכל הזעיר שלנו לטובת השכל האינסופי של התורה, של הקב”ה. זאת האמונה. יש ביהדות המון שכל.

אבל בשביל לתפוס אותו צריך בשלב הראשון לדעת שאני הדל לא מסוגל להבין שום דבר בחכמה האלוקית שבה הקב”ה מנהיג את עולמו. בקיצור, צריך לזרוק את השכל הקטן לטובת שכל גדול, ענק. לעשות טרייד-אין. ומיכל, עם כל האמונה הגדולה שלה, נשארת קטנה, כי היא רוצה שהקב”ה ינהל את העולם בדיוק כמו שהיא מבינה. אחרת מה זה שווה.

אבל אל דאגה, יש דין ויש דיין. בורשטיין לא רוצה שנצא רק עם כזה מסר פשטני כשיידלק האור. את הדברים שאני אומר כאן, היא שמה בסרט בפיו של הרב של מיכל, והיא גם בחרה בשחקן מיוחד לגלם אותו – בעלה, אהרון. ולכן, בסוף, אם יש משהו שהסרט מוכיח, זה שאם אתה חי באמונה שמחכה רק לנס ענקי ומפוצץ, אתה מפספס המון ניסים קטנים בדרך.

הגיבורה הייתה יכולה להתחתן עם לפחות בחור מקסים אחד מתוך כל ההצעות שקיבלה, לו רק הייתה, למשל, מסכימה לדחות בכמה ימים את החתונה עד לסוף המילואים שלו. אבל היא לא התפשרה, והתעקשה דווקא על ה”וואו” הגדול שלדעתי בסופו של דבר היה “וואו” קטן מאוד (ואני בורר את מילותיי כדי לא לחטוא בספוילר חלילה).

3.

בכל הנוגע ל’נורמן’, סרטו החדש והאינטליגנטי של יוסף סידר, לא צריך להיזהר מספוילר. לא צופים בו בנשימה עצורה, אין בו איזה מתח מורט עצבים. ואתם יודעים מה? טוב שכך. זה מאפשר להתרכז בדקויות של הדמויות, המצבים והתסריט.

הסרט, שנעשה במידה כזו או אחרת בהשראת דודו של סידר, משה טלנסקי, מגולל את סיפורו של מאכער יהודי אמריקאי, נורמן אופנהיימר, שמו, שפוגש במנהטן את סגן השר מיכה אשל, פוליטיקאי זוטר מישראל. אופנהיימר מחליט להשקיע בו וקונה לו נעליים יקרות מאוד.

שלוש שנים אחר כך, באופן מפתיע לגמרי, הופך אשל לראש ממשלת ישראל, מה שמשנה מאוד לטובה, ואז מאוד לרעה, את חייו ומעמדו של אופנהיימר.

תענוג לראות את הדיאלוגים המדויקים בין הפוליטיקאי הקטן למאכער הקטן (כולל האנגלית המגוחכת) לאורך כל הסרט, או את הסצנה המפוארת שבה ראש ממשלת ישראל הנבחר פוגש בביקורו בארצות הברית את אינספור ראשי הארגונים בארצות הברית שנשמעים כמו מקהלת בלה-בלה אחת גדולה.

אבל אחרי כל ההנאה האסתטית מזוויות הצילום, מהמוזיקה הנפלאה ומהאותנטיות, הבעיה של הדמויות של סידר הפוכה בדיוק מזו של הדמויות של בורשטיין.

בעוד אצלה הכול אמונה והשגחה פרטית וכללית, בסרט של סידר, ולא בפעם הראשונה, אין אמונה ואין אלוקים. ולא שאין בו דתיים, יש בשפע, אבל האמונה פשוט לא שם. עושה רושם שסידר פשוט לא מאמין שהגיבורים שלו מסוגלים להאמין.

אז נכון, הסרט הוא מה שנקרא “נקי”, וזה ממש לא מובן מאליו, וכל הכבוד לבמאי על הכבוד כלפי צופיו.

אבל למה היהודים יוצאים כל כך יהודונים? הכול זה דולרים, מאכערים וקומבינות קטנות? אפילו כשנורמן גיבור העלילה כבר הולך לבית הכנסת, ברגעים הכי קשים, הוא לא פותח סידור או מתפלל מהלב, אלא רק מחפש קרקר והרינג (שמצולמים, כרגיל אצל סידר, באופן שאתה יכול כמעט להריח אותם).

אם אצל בורשטיין הגיבורה זורקת את השכל, פה הכול זה רק שכל. רק חשבונות ופוליטיקות נלעגות. הכול מסואב. הכול עוסק בקטנות האדם, בסתמיות החיים. התשוקה היחידה היא לכסף וכוח.

מעולם לא האמנתי שמישהו יגרום לי למחות על פגיעה בכבודו של רב לא אורתודוקסי, אבל הדמות של הרב בסרט היא כה עלובה, שאתה פשוט מתקומם איך מציגים אותו ככה. מה, בקלות כזאת הוא מסכים לחתן יהודי וקוריאנית ועוד לדבר בחופה על קדושת ירושלים? גם מי שאמור להיות איש רוח הוא בעצם קטן כמו הפוליטיקאי? ולמה לא אכפת לו בכלל מנורמן עצמו, בן קהילתו, אלא רק מהתרומות שהוא אמור לגייס לבית הכנסת?

4.

אז בחודש אחד ראיתי סרט עם יותר מדי אמונה תמימה וסרט עם יותר מדי קרירות. אם אתם שואלים אותי, למיכל, הרווקה של רמה בורשטיין, לא תזיק קצת מהמעשיות האמריקאית. שתזרוק את הלב. שתעשה משהו בעולם האמיתי.

לעומתה, לגיבורי הסרט של סידר הייתי מציע לעצור קצת מהמרוץ אחרי הכסף והאינטרסים. תתבודדו. תקשיבו לעצמכם. תצעקו אל השם ביער. סע לאומן, נורמן.

טוב, נראה לי שתסריט כל כך פשטני, גם הבמאי של ‘דמבו הפיל המעופף’ לא היה קונה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’