בשבועות האחרונים יצאתי לבדי לשוק, לצלם ולתעד את האנשים העושים קניות ומבלים בימי שישי בשוק לקראת שבת. השבוע לקחתי איתי את מדביק המודעות הירושלמי, שאסף אותי על ווספא 150 סמ”ק, כדי להחליף חוויות ופגישות מסדר יומו.
“רד, אני למטה”. כך אמר בטלפון בלי הרבה הסברים. אני רק חושב על החום המהביל, ומתחיל להזיע. כשהגעתי הופתעתי: אני אמור לחבוש קסדה, ולעלות על המרכב של האופנוע הצמוד. הרגשתי כמו הזקנים של פעם, בפרט עם העובדה שתנוחת הישיבה הזו מעניקה לך זווית ראיה מיוחדת מתמיד.
אנחנו עולים ברחוב בר אילן לכיוון השוק. המבטים ננעצים, אנשים בוהים בנו כפלא השביעי של ירושלים: אופנוע מזן נכחד נוסע בכביש ועליו שני כוכבים ומצלמה. בגאולה נעצרו לחקור אחרינו, וכשראו את המצלמה הפגינו כישורי משחק בבקשה להצטלם על האופנוע.
בין הסמטאות בואכה השוק אנו נתקלים בעגלה זרוקה במרכז המעבר. הילדה שעשתה את הקניות מיהרה לעלות הביתה עם חלק מהשקיות, אך העגלה כרעה תחת כובד המשקל. יהודה יורד מהאופנוע, תוך כדי שמזהיר אותי לא לזוז כדי שלא אתהפך, מרים את העגלה ומעלה את הקניות לבית. אחח, צדיק!
אנחנו משתחלים ויוצאים בזהירות ממקומות צרים יותר, ואז למולנו מגיח בני מחלב, רכוב על אופנוע. הוא ממהר, כמו תמיד, לאנשהו כדי להספיק לעזור, אבל אם הוא חשב שיסתפק רק בקריאת ‘שבת שלום’ ליהודה ולהימלט מהמקום, הוא יתפלא לראות שהצלחנו לצלם אותו דרך המראה של האופנוע.
אנו חונים. יורדים. אני מתקדם, ואז הוא מפנה את תשומת ליבי לעבר האופנוע: “שים לב, כולם רוצים להצטלם על זה”. ואני מפנה מבט מהיר ואכן מגלה זוג שהבעל התיישב על האופנוע ורעייתו מצלמת אותו. לא נותרתי חייב, וצילמתי גם אני.
“השבת אני מתארח אצל אחי בביתר-עילית, מה אתה ממליץ שאביא לו?” פנה אל המוכר – והמוכר שלא מכיר לא אותו ולא את אחיו המליץ לו על בקבוק טראמפ בגודל ליטר. “זה טעים ויספיק לך ולכל המשפחה לכל השבת”. הוא קנה. אני מקווה שעוד מישהו נהנה מזה.
לא רחוק משם אנחנו פוגשים את צמד החמד. הם קוראים לו לשיחה, ואומרים לו שישכנע אותי להפסיק לעשות שוק, כי כולם כבר מכירים כאן הכל. “אולי תעבור למקום חדש”, הם ניסו להמליץ. יהודה במצב רוחו הטוב אומר להם שידבר איתי על כך בהמשך. “תשאל את הגולשים אם הם רוצים מקום חדש”, הוא מציע לי -. ואני, מתקשה להחליט – ומשתף אתכם בדילמה.
בשיחה מהירה עם אחד, המנסה לחמוק מהמצלמה ולדבר עם יהודה על דברים העומדים ברומו של עולם, הוא מתרחק, מחליף איתו מידע ומבטיח ש”הכל יהיה בסדר, אנחנו נתארגן ונטפל בזה”.
וכמו שראיתם, עם הקסקט הוא הפך לאטרקציה בשוק. עד כדי כך שחברים המכירים אותו שנים הפכו לפתע למשגיחי כשרות – בדקו האם עדיין נותרה כיפה מתחת לכובע. “אז בשביל מה הכובע?” שאל אותו חברו התם.
משפחת גולבנציץ ורייכנברג גם הגיעו השבוע לשוק. והוא, שזיהה אותם משבועות קודמים, ביקש להצטלם יחד. הם לא יכלו לסרב.
מיד לאחר מכן ביקש ממני רייכנברג האב לצלם את הקטנטנה שלו, כדי שיראו בבית שהוא בייביסיטר מעולה. החיוך המתוק של התינוקת שבה את ליבי.
ארי גלהר, עיתונאי מעריב לשעבר, חלף בשוק עם ערימת העיתונים השבתית, ונעצר על ידי יהודה, ששש לגלות את כל המקורות. גלהר, שנשאר מחובר עם מקורותיו, נאלץ להיכנע ליהודה שבדק ומצא כי כל העיתונים שוכנים שם בדירה אחת: הפלס, המבשר, וגם המודיע.
בהמשך השוק ישב נגן אוד מקצועי המנגן את שירי השבת במנגינתם המסורתית. כשחיפשתי לאן נעלם יהודה, גיליתי שמצא נועם בצלילי המוזיקה המזרחית.
והנה עוד מכר שהוא זיהה מהמדורים הקודמים. גם עושה בייביסטר בשוק. לחיצת יד ודרישה לתמונה משותפת.
באחד ממבואות השוק אנחנו פוגשים שוב חברים שלו, מצטלמים עם הבירה של יום שישי. “איפה אתה שבת?” הוא נשאל, וזה ממהר לענות לו שהוא שובת אצל אחיו בביתר. “רגע, ואם אתה רוצה לבוא גם – אתה מוזמן”.
בג’חנון בר יושבים כמה חברים לאכול. ביניהם ישראל עמאר. יהודה ניגש לפתוח איתם בשיחה על בעיות המגזר, אבל נענה שביום שישי לא מדברים פוליטיקה בשוק. “לכאן באים ליהנות ולערוך ‘טועמיה'”. דקות לאחר מכן הם מזהים שכולם לבושים באותה חולצה. וזה כבר שווה תמונה נפרדת.
התמונות המונחות על הבאסטה צדו את עיננו. חנות חדשה נפתחה: תמונות ענק מצוירות בידי אמנים על בדי קנבס. הוא קנה אחת גדולה ויפה. הוא רוצה שקיעה, סירות וקצת שמים במשרד שלו.
הרב לאופר מוכר לעשרות מבחורי הישיבה שעברו תחת שבטו. הוא מחנך דגול. לאחר שלוש שנים בהן הם לא התראו, כאן בשוק הם נפגשו שוב. מתברר שהרב לאופר חזר לירושלים לאחר גלות ארוכה, וי. – ששמח לראותו – איחל לו יישוב טוב. ברוך השב לירושלים.
הסקרנות בוערת בקרבו. השוק הוא רק חלק מהחוויה, וכשיהודה מזהה את המטייל, זה שמצלם את האמנים, הוא יבדוק אחריו. “‘הוא מצלם נדיר בוידאו, אולי תיקח אותו שיעבוד אצלך?” אומר י. צייד כשרונות.
אם בשבוע שעבר כתבנו על הכיפה האדומה על ראשו של הילד החמוד, השבוע כיכבה הכיפה על ראשו של חבר של י. – שלומי סאלם. איש נחמד שהשאיר טיפ לרכישת בירה טובה בשוק.
“רגע, רגע”, עצר אותי י. כשמיהרנו לעבר חנות המשקאות. “אני צריך עיתון לשבת”. עמד שעה ארוכה ליד דוכן העיתונים, ובסוף בחר לקחת את מגזין ‘זמן’ באנגלית.
בחנות המשקאות, לאחר שבחר במשקה איכותי לשבת, ובדק את רוב בקבוקי האלכוהול, עצרו אותו בחורי ישיבה והחלו להתייעץ איתו על מה שהעמיסו בעגלה לקראת שבת גיבוש משלהם. “ומה כדאי לערבב עם הXL”? שאלו. הוא הסביר היטב.
“ואוו, תראה את מי אני רואה כאן”. אח של יעקב לדרמן הצלם. מתברר שיש בניהם מכנה משותף נוסף – רכיבה על אופנועים. הם החליפו חוויות ומסלולים, תכננו את המסלולים הבאים וקבעו לוקיישנים עוצרי נשימה.
אבינועם קוטשר הוא אחד מאושיות ישיבת מרכז הרב. גם הוא ממהר ביום שישי לביתו. וכך, לאחר לחיצת יד, המליץ לי וליהודה על נושא לכתבה לקראת השמיטה המתקרבת ובאה.
אנו מתיישבים בצד. השוק כבר מתרוקן, ותוך כדי שאני מצלם, אני רואה את יהודה מתגונן. מה קרה? בעל הבאסטה, מצויד במקל ארוך מגרש אותו. “לך הביתה, כבר שבת. מה אתה מצטלם?!” לא עזרו כל ההסברים. נאלצנו לעזוב את השוק.
שבנו לאופנוע שהמתין בצד השוק. התיישבתי עליו שוב, ומהסירה הצמודה צילמתי את הממהרים לביתם. התמונות, מזווית כזו, אולי לא יוצאות מוצלחות, אבל מביאות את התחושה האמיתית של כניסת השבת.
ואז, עצירה פתאומית. “אני רק נכנס ויוצא”. אוהל אדמו”רי גור. י. נכנס, אני מצלם, ביציאה הוא נותן צדקה בעין יפה, ואז הוא פונה אלי: מה השמות של החטופים? אמרתי תהילים בשבילם. חסיד גור שהיה במקום נתן לו את השמות, מקווים שיצאו בשלום.
וממש לפני שאנחנו חוזרים הבייתה, י. נעצר לבדוק את המודעות בגאולה, ואם הכל הודבק כשורה לפני שבת. “אני לא מפספס אף פעם”, הוא אומר כשאנחנו בדרכנו הביתה, “לבדוק אם המודעות הודבקו, והכל נעשה בהתאם לקפדנות שלי”. שבת שלום.