מקס לישר היה אדם שמח בחלקו. הוא היה נצר למשפחה מהמעמד העליון, וככזה היה גם עשיר גדול. ההון המשפחתי עבר מדור לדור, ואפשר לומר על לישר כי הוא נולד עם כפית של כסף בפה.
כפי שנהגה משפחתו דורות רבים, רצה גם הוא להעביר את הונו ואת הצלחתו לילדיו. שניים מבניו חשבו כמוהו, אך ביל, בנו השלישי, לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא רצה להתחיל הכול מאפס, ולא היה מוכן לקבל מאביו דבר.
הוויכוחים ביניהם לא פסקו, עד שביל הודיע כי הוא עוזב את הבית ועובר לעיר אחרת. שם, כך הבטיח, יוכיח לאביו שאפשר להתעשר גם בלי לרשת הון מהמשפחה.
ביל הגיע למקומו החדש.
הוא לא הכיר איש, אך היה חדור מוטיבציה להצליח. ביומו הראשון חיפש מקום עבודה, אך לא הצליח למצוא מקום שזקוק לעובד. בכיסו לא היה אפילו מטבע אחד, בהיותו נאמן להבטחתו להתחיל הכול מאפס.
הערב החל לרדת, וביל החל לחשוש ששגה במחשבותיו. הוא לא מצא מקום לשינה. לא הייתה לו בררה; הוא נשכב על ספסל עירוני, כמעט מיואש, וניסה להירדם.
שניות לפני שנרדם חש ביד מטלטלת אותו.
“מדוע אתה ישן על ספסל?” שאל האיש.
ביל הסביר לו את המצב שנקלע אליו, והאיש הזמין אותו לביתו.
בימים שלאחר מכן שיכן האיש החביב את ביל בביתו, ובתמורה לכך ביקש שבכל יום אחר הצהריים יוציא את כלבו לטיול.
ביל חש בר-מזל: תמורת דבר פעוט כל כך, סיפק לו האיש מקום לינה.
שבוע חלף. ביל הצליח למצוא עבודה כעוזר לאופה במאפייה גדולה. השכר שהובטח לו היה גבוה מהרגיל, ובעל המאפייה הסביר לו שהוא נראה כאילו נולד לתפקיד. השכר הגבוה שקיבל אִפשר לו לשכור דירה לעצמו ואף לחסוך בכל חודש סכום קטן. העבודה במאפייה מצאה חן בעיניו, ואט-אט למד ביל את סודות המקצוע.
כעבור שנה החליט שביכולתו לפתוח מאפייה קטנה לבדו.
המאפייה נפתחה, אך ביל לא הצליח להרוויח כסף רב. היא הייתה מרוחקת ממרכזי הקניות, ולא פקדו אותה אנשים רבים. במשך כמה חודשים קיווה ביל שהמאפייה תעלה על דרך המלך, אך דבר לא השתפר.
יום אחד נקלע למאפייה איש נחמד. הוא קנה מן התוצרת והחמיא לביל על המאפים המוצלחים. הוא הציע לו להעתיק את המאפייה אל קניון העיר. “אני נותן לך את מילתי: בקניון תהפוך המאפייה שלך למבוקשת ביותר”, הבטיח.
ביל חייך בעוגמה. הוא ידע שכדי לפתוח מאפייה בקניון, יהיה עליו לשלם דמי פינוי לחנות אחרת בקניון, כדי לשכור את מקומה. מדובר היה בסכום אגדי, זאת נוסף לדמי שכירות גבוהים ביותר שיהיה עליו לשלם בכל חודש.
האיש, שחש במחשבותיו, הודיע: “אני מאמין כל כך בהצלחתם של המאפים שלך, עד שאני מוכן להיות שותף שלך…”
לאחר כמה ימים הגיע האיש ובפיו הצעה מעשית. סכום דמי הפינוי היה נמוך להפליא, ואת חציו, כמובן, היה מוכן לשלם. גם דמי השכירות היו נמוכים מהרגיל. ביל קפץ על המציאה, והמאפייה נפתחה בניהולם של השניים.
לאחר שנה החל ביל לחוש שההצלחה בכיסו. הוא החליט שהגיע הזמן לשלוח מכתב לאביו ולעדכן אותו בכך.
מקס לישר פתח את המכתב שהגיע אליו היישר מבנו:
אבא היקר,
אני חש חובה לספר לך כי נדמה לי שניצחתי בוויכוח התמידי בינינו. כיום, שלוש שנים לאחר שעזבתי את הבית, הפכתי לאיש מצליח, אף על פי שהתחלתי מאפס! לצורך המכתב ערכתי חישוב, וההון העצמי שלי עומד על מאתיים אלף דולר!!! חבל שהאחים שלי לא חשבו כמוני, ואני מקווה שתודה בצדקתי.
באהבה
ביל.
כמה ימים לאחר מכן קיבל ביל מכתב תשובה מאביו. ביל פתח את המכתב בתחושת ניצחון וציפה לראות הודאה בהצלחתו.
ביל היקר,
אני חש חובה לספר לך שלמרות מה שאתה חושב… אני ניצחתי בוויכוח.
האם שאלת את עצמך פעם מדוע ניגש אליך איש מסתורי כשישנת על הספסל? האם שאלת את עצמך כיצד טיול עם כלב זיכה אותך במגורים? התשובה לכך אולי תפתיע אותך: אני שלחתי את האיש, ואף שילמתי לו דמי שכירות בגין השבועות שבהם גרת אצלו.
נמשיך הלאה: האם שאלת את עצמך כיצד כשעבדת בתור עוזר לאופה, קיבלת משכורת מכובדת כל כך? כיום, כבעל מאפייה, אתה בוודאי יודע שהמשכורת על כך אפסית. את שאר הסכום שהיית מקבל, שילמתי אני.
האם שאלת את עצמך כיצד דמי פינוי לחנות מצליחה הסתכמו בסכום נמוך כל כך? האם שאלת כיצד דמי השכירות שאתה משלם נמוכים כל כך? אני מאמין שהתשובות לשאלות אלה כבר ברורות לך.
לצורך המכתב ערכתי חישוב של כל הסכומים שהשקעתי לצורך הצלחתך; הסכום עומד על מאתיים אלף דולר בדיוק…
באהבה
אבא
נ”ב: השותף שלך איננו באמת שותף; הוא שליח שלי שהשתמש בכספי כדי לעזור לך, כך שהשותף האמתי שלך, ובעצם השותף התמידי שלך, הוא אני…
•
סיפור זה מבטא בצורה יפה כיצד נמצא אתנו הקדוש ברוך הוא בכל רגע. אמנם המסר נכון לכל השנה, אך ביום הפורים הוא מתבטא באופן מיוחד.
אילו היה היסטוריון גוי כותב את סיפור המגילה, הייתה המגילה מספרת על מלך ששלט על כל העולם ורומם את אחד השרים (המן), וכשהחליט השר להרוג את שנואי נפשו (היהודים), הסכים לכך המלך, רק שהשר לא חשב על כך שאשתו של המלך שייכת לעם שרצה להשמיד, וכך סוכלה עצתו…
כלומר, הסיפור עצמו אינו מראה שהכל השגחה מלמעלה, אך סיפור המגילה האמתי מוכיח לנו שכל המאורעות, גם אלו שנראים בעלי סיבה טבעית, אירעו בהשגחה מלאה.
שמו של חג הפורים (‘פור’ – גורל) בא ללמדנו שגם מה שאנו חושבים כגורל או כמזל, מכוון מלמעלה. המסר של חג הפורים, שהשם הוא השותף התמידי בכל המאורעות הפוקדים אותנו, צריך ללוותנו במשך כל השנה…
• סיפור זה מופיע בספר החדש ‘סופו של סיפור’ מאת הסופר אבי זוהר – הרואה אור בימים אלה.