התרבות הזאת לא לנו • הטור של ידידיה מאיר

  רק נדמה לנו שהכותרת הראשית של השבוע היא הבחירות לנשיאות. האירוע הדרמטי באמת היה נאומו של יאיר לפיד בכנס הרצליה. במקום שבו עמד אריאל שרון והכריז לראשונה על תוכנית ההתנתקות עמד השבוע יאיר לפיד והכריז על תוכנית משלו, שכוללת שלושה שלבים: שלב ההיערכות (ובו נסיגה משטחים שאין בהם יישובים והקפאת בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות), שלב בניית האמון (פינוי התנחלויות מבודדות) ושלב ההתאמות (חילופי שטחים ומשא ומתן בנושאי הליבה).

הקשבתי ולא כל כך הבנתי: רגע, המשא ומתן על נושאי הליבה יתחיל רק אחרי שנמסור שטחים? למה? אבל לא היה לי זמן לחשוב על כך, כי אז הגיעה הפסקה המהדהדת הבאה: “ההתנחלויות האלה יקרות לנו. הן משפיעות לרעה על הצמיחה, על התל”ג, על הקשרים הכלכליים שלנו עם העולם. מלבד המיליארדים שאנחנו מפסידים בבניית תשתיות מיותרות, אנחנו מפסידים עוד מיליארדים רבים של פעילות כלכלית שבהם יכולנו להשתמש להורדת מיסים, להגברת הביטחון ולשיפור השירותים האזרחיים. איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה”ל”.

  פרשנים פולטים עימתו השבוע בין נאומו של לפיד בכנס הרצליה ובין הנאום שבנט נשא שם אחריו, אבל אני רוצה לעמת רגע בין לפיד ללפיד. כי אופס, בנאום המדיני שנשא לפני הבחירות באריאל, יו”ר יש עתיד אמר כך: “אסור לנו לחזור על הטעות ההיסטורית של השמאל הישראלי, שתמיד מודיע מראש על מה הוא מוכן לוותר וגורם לכך שהפלשתינים רק רוצים עוד ועוד. אנחנו יודעים היום – ולמדנו על כך שיעור כואב בזמן ההתנתקות – שצעדים חד צדדיים אינם עוזרים. אז תפקידנו לחתור להסכם. אנחנו צריכים לחזור לשולחן המשא ומתן, ובזמן שנשב שם לא יוקמו התנחלויות חדשות אבל גם לא תהיה הקפאה, כי עלינו להתחשב בגידול הטבעי של ההתנחלויות הקיימות ואם נולדים תינוקות בעלי או במעלה אפרים, אי אפשר שלא לבנות להם פעוטון או גן ילדים”.

מה השתנה? לדעתי, בעומק, לא הרבה. לפני כמה שנים, עוד לפני שהיה לי טור אישי משלי, עבדתי בלחקות את הטור האישי של לפיד. ערכתי אז מדור סאטירי במוסף ‘הארץ’, והצימוק שבמדור, הדובדבן שבקצפת, היה הפרודיה הקבועה על הטור הפופולרי של לפיד. מיטב הכותבים שלנו ישבו מדי שבוע וניסו לחקות את המקור, וזה היה קשה. צריך היה להיכנס לראש הכאילו-ישראלי שלו, של מי שהוא שבע אבל משדר עממיות, שגר ברמת אביב אבל כאילו אוכל פלאפל בשכונה, שמדבר על נפנוף מנגל עם חברים אבל לא כותב שהחברים הם ריטה ושרי אריסון. באותם ימים, כשיצא לאור ספר טורים של לפיד, העניק לי אותו עורך מוסף ‘הארץ’ עם הקדשה: “לידידיה, 358 עמודים של שיעורי בית. בהצלחה”.

ובכן, על בסיס התעמקותי המקצועית בכל כתבי לפיד, הופתעתי מאוד כשאחרי הבחירות האיש כרת ברית עם בנט והחליט להדיר את החרדים. אחרי שנים של עיון מדוקדק וקפדני בטקסטים שלו, היה לי ברור שאת המתנחלים הוא מתעב הרבה יותר. אל החרדים הוא כמעט לא התייחס לאורך השנים (רק המעט שהתחייב מדין כיבוד אב) ואילו במתנחלים הוא נהג לסנוט בלי סוף בין השורות וניסה להפוך אותם, על הדרך, ללא לגיטימיים באינספור דאחקות קטנות. וכמובן שהוא לא הבדיל בינם לבין כל חובש כיפה סרוגה ממוצע. מהטור המשתלח שלו ב”חננאל המשתולל”, אותו חייל מצטיין שההין לא ללחוץ את היד לרמטכ”ל-הגירוש חלוץ )טור שעליו אולץ לפצות את חננאל דיין ב 12- אלף שקלים( ועד לאמירה שהוא תומך בהתנתקות רק כדי “ללמד את המתנחלים לקח” – היה ברור מי הכי לא “ישראלי” בעיני מי שמחשיב עצמו לישראלי מספר 1.
אני לא יודע מה גרם ל”ברית האחים” רגע אחרי הבחירות, כנראה שיקולים פוליטיים קרים, אבל היהלי ברור שיום יבוא ולפיד הפובליציסט יפרוץ מחדש מתוך לפיד הפוליטיקאי. רק לא חלמתי שזה יקרה בזמן כה קצר. כתבתי כאן אינספור פעמים שהברית הזאת חסרת משמעות ושהברית האמיתית היא בין אלו שמאמינים שמשה קיבל תורה מסיני, אבל לא דמיינתי שכל כך מהר אוכל לכתוב מעל דפי הטור הזה “אמרתי לכם”. שיערתי שזה ייקח כמה שנים פוליטיות טובות. שלפיד קודם כול ירסק את החברה החרדית, יגרום לה להיות ענייה, קיצונית ושנואה יותר תוך שהוא עולה בסקרים, ורק אז, חשבתי, לקראת הקדנציה הבאה, הוא יתפנה לעסוק במתנחלים.
אלא שמשהו השתבש ללפיד בדרך, ולמשהו הזה קוראים כנראה דעת הקהל והאהדה הציבורית. וכך, בן לילה, הפכה הפוליטיקה החדשה לשמאלנות ישנה. אם התשובה לשאלה “איפה הכסף?” לא נמצאה בין זלמן לחיימק’ה, אז יאללה, בואו נגיד שהיא בין יצהר לאיתמר.

 תרשו לי להתעכב רגע על שלוש המילים האלה: “בין יצהר לאיתמר”. למה לפיד בחר בשני היישובים האלה? נתחיל ביצהר. טוב, זה ברור, יצהר היא מותג. סמל ל’תג מחיר’, לפנצ’ור גלגלי מח”טים, להסתערות על אוהל מילואימניקים. מבחינת לפיד, אמרת יצהר – אמרת הכול. אבל למה איתמר? ובכן, קודם כול, כי זה מתחרז. כן כן, הרי לא מדובר במדינאי ואיש ביטחון שחי את המפות אלא בכותב טורים ופזמונאי. יצהר ואיתמר זה נשמע טוב. קליט כזה. שר האוצר מצא אוצר בין יצהר לאיתמר.

אבל רגע, יאיר, אתה בטוח בזה? זה ממש עובר חלק מבחינתך, להסית את תושבי ישראל לחשוב שאין להם דירות ואין להם חינוך טוב לילדים ואפילו אין להם בריאות, רק בגלל תושבי איתמר? כי הדמויות הראשונות שעולות לישראלים רבים בראש כשהם שומעים את המילה איתמר הן אודי ורותי פוגל הי”ד. עניין של אסוציאציה. זה מה שמסתתר באיתמר. אנשים כאלה. ובעצם, למה לדבר על המתים כשאפשר לדבר על החיים? בוא נדבר רגע על “ריקי כהן” מאיתמר. הרי הישראלי העובד, המתפרנס, ששירת בצה”ל ושמשלם מיסים – לא כמו החרדים האלה, שעד השבוע היו הבעיה של המדינה – הוא זה שחי שם )ואגב, גם ביצהר).

ובאיתמר – וזה כבר ממש צחוק הגורל – מסתתר גם אחד התומכים הכי נלהבים בברית בין בנט ללפיד. קוראים לו הרב אביחי רונצקי, ורק לפני כמה שבועות הוא כתב כך: “החבירה ל’יש עתיד’ היא לא רק כורח פוליטי. יש לשתי התנועות מכנה משותף רחב יותר מאשר עם המפלגות החרדיות”. בראיונות שנערכו עמו בעקבות הדברים הוא אפילו לא ניסה לומר שהוציאו אותו מהקשרו אלא חזר על הקביעה המדהימה הזאת: המכנה המשותף עם ‘יש עתיד’ גדול יותר. למה? כי ‘יש עתיד’ אינה סקטוריאלית אלא דואגת לעתיד עם ישראל כולו.

רגע, מה זה בכלל “לדאוג”? ומה זה “עם ישראל”? ולאיזה “עתיד” אנחנו רוצים להגיע בכלל? מה הייעוד שרואה בעיני רוחו הרב רונצקי לאומה שלנו, והאם הוא קרוב יותר לזה שרואה אלי ישי, או לזה שרואה עדי קול? בחודש האחרון העלתה ‘יש עתיד’ את חוק הפונדקאות, חוק ברית הזוגיות, חוק ההתאבדות (סליחה, “חוק המתת חסד”) ולסיום הודיעה שכל מצוקות תושבי ישראל הן בגלל היישוב שבו חי ומלמד הרב רונצקי – כל זאת, לשיטתה, מתוך “דאגה לעתיד עם ישראל”. אז האם הדאגה היא אותה דאגה, והעתיד הוא אותו עתיד?

קראתי את דברי הרב רונצקי על ‘יש עתיד’ בדיוק ביום שבו רות קלדרון הודיעה בערוץ הכנסת שעל שולחן ליל הסדר שלה היא אוכלת מצה יחד עם כיכר לחם, באקט סמלי שאמור לחבר חמץ עם מצה. ממש זכר למקדש כקלדרון.

או שאולי אסור לזלזל ככה בהנהגותיה? יש כאן בכל זאת מכנה משותף לא קטן: המצה.

 למחרת נאומו של לפיד, כתב הפרשן בן כספית כך: “מוטב מאוחר מאי פעם. לפיד סוף סוף הגיע לשם: הברית עם נפתלי בנט מיצתה את עצמה ונזקה עולה בהרבה על תועלתה”. אני תוהה מתי מישהו כבר יכתוב על בנט: “מוטב מאוחר מאי פעם. בנט סוף סוף הגיע לשם: הברית עם לפיד מיצתה את עצמה ונזקה עולה בהרבה על תועלתה”. למה? טוב, אחרי כל הנ”ל לא נראה לי שצריך להסביר, אבל אחד הח”כים של הבית היהודי השתמש השבוע באוזניי בדימוי של בלמים: “אנחנו הברקסים של הרכב”, הוא אמר, “כל יום מחדש אנחנו בולמים יוזמה חדשה ומסוכנת”. זה באמת מאמץ ראוי להערכה, אבל בין ברקס לברקס הרכב הרי מתדרדר לכיוון מסוים.

בינתיים, בסיומו של שבוע שבו פרשנים פוליטיים לא הפסיקו לדבר, אני רוצה להציג לכם פרשן אחר ומרענן. קוראים לו עדי רן. כן, הזמר הברסלבי. בעמוד הפייסבוק שלו הוא מפרסם מדי פעם הערות על המצב, שלפעמים נראות כמו הניתוח הפוליטי הכי אמיתי ומבריק.

הנה מה שכתב השבוע: “לפיד עלה להתקפה נגד המתנחלים. הפעם התמקד בעיקר בהתיישבות ביהודה ושומרון. אצלו זה הכול אסטרטגיות יחצ”ניות. הם הגיעו שם למסקנה ש’יש עתיד’ תוכל אולי לשרוד רק על חשבון מפלגות השמאל. את הבלוף של מרכז כבר אף אחד לא קונה. הברית עם בנט שייכת להיסטוריה הרחוקה. ואף על פי כן, עדיין לא נוצרה ההתקרבות שבוא תבוא בין הדתיים הלאומיים לחרדים.

“בנט פגע פגיעה קשה ביחסים עם החרדים בגלל דלותו הרוחנית וארציות דעתו, והם מצדם לא חסכו ממנו וממפלגתו את שלל הכינויים והקללות שבארסנל שלהם. אבל זה יקרה. זה חייב לקרות, כי בקרב העם הפשוט בשני המגזרים, לא הפוליטיקאים, המשותף רב על המפריד.

“בעל הכיפה הסרוגה הממוצע אוהב את התורה כמו שהחרדי הממוצע אוהב את ארץ ישראל ומתחלחל מאפשרות מסירתה. אנחנו צריכים את ברית המאמינים. אלו המאמינים בהשם יתברך, בתורה ובשלמות ארצנו הקדושה”.