מבט חינוכי נפלא על הבלגן של חג פורים

1.

אחד הרבנים המזוהים ביותר עם פורים, שלא בטובתו, הוא הרב ירחמיאל וייס, מהישיבה לצעירים של מרכז הרב.

מאז אותו ראש חודש אדר נורא, לפני תשע שנים, כשהתגלתה לציבור הרחב אישיותו הכובשת במלוא עוצמתה, חוזרים אליו בכל שנה בתקופה הזאת.

אבל תרשו לי רגע להתמקד בדברים נפלאים שאמר הרב וייס בלי קשר לאסון שפקד את ישיבתו. זאת אומרת, עצם זה שפנו לשמוע דווקא את דעתו על מסיבות פורים, קשור מן הסתם לפורים ההוא.

אבל הדברים שאמר בריאיון מתאימים לכל ישיבה ובעצם לכל מוסד חינוכי.

2.

“בדרך כלל ישיבה זה מקום לימודי”, הוא אמר בריאיון לערוץ 7, “ובאים בו לידי ביטוי אנשים שיש להם עניין בלימוד. בגילאים האלה זה מורכב, יש מי שכבר חזק בתוך זה ויש מי שרק בעתיד יהיה בתוך זה…

“אבל בפורים מכינים הצגה, וזו הצגה שהתלמידים עושים מכף רגל ועד ראש. הם גם כותבים את התסריט והטקסט, הם גם הבימאים והם גם הצלמים. ככה באים לידי ביטוי כוחות חיים וכוחות אמנות בצורה מאוד מופלאה, שאנחנו לא רואים כל השנה. הניסיון שלנו מלמד שיש סביב פורים גילוי של כוכבים חדשים.

“אנחנו רואים שהצגת פורים ממש עוזרת לתלמידים מסוימים להביע את עצמם. בייחוד כאלה שלא כל הזמן במרכז, זה מרומם אותם ומשתף אותם ומכניס אותם לתוך חוויה פנימית עמוקה. זה מאוד חשוב, זה אירוע שמאוד בונה תלמידים, וגם את המחזור כולו, ואפילו את האווירה של הישיבה כולה”.

3.

איזו הסתכלות חינוכית נפלאה על הבלגן של פורים. אני חושב שאפילו אם הייתי שומע את הדברים ממישהו פחות מרשים וכריזמטי מהרב וייס, הם היו תופסים אותי. אם כי אני לא העניין פה, אלא מחנכים ומחנכות, מנהלים ומנהלות. אלה שכל כך פוחדים מפורים, והאמת שבצדק.

אני מבין אותם. איך כתב לאחרונה הרב יוני לביא?

“חודש אדר בפתח וכולם במתח. ילדים ובני נוער רבים מצפים לתקופה הזו בכיליון עיניים, אך בתי ספר רבים דווקא נכנסים בה לכוננות ספיגה. לא מעט מנהלים התחילו את ספירת הגומר למוצאי פורים כשלבם רוחש תפילה חרישית שנצלח את השבועיים האלו עם כמה שפחות נזקים. את הביטוי החריף ביותר שמעתי ממחנכת אחת שאמרה: שנת הלימודים מתחלקת לשניים. בחצי הראשון אנחנו מחנכים אותם, בונים, מכוונים ודוחפים למעלה. בחצי השני אנחנו אוספים את השברים ומשקמים נזקים. מה שמפריד בין החלקים הוא פורים”.

ובכן, הרב וייס מציע כאן יחס אלטרנטיבי. א

ני מניח שגם הוא מכיר את המורכבות ואת בעיות ההתנהגות בחודש הזה במערכת החינוך (אם כי בעצימות נמוכה, בכל זאת מדובר בישיבת ילדים-טובים-ירושלים), אבל הוא מציע למורים ולמנהלים לא להתמקד בפריקת העול ובהשתוללויות, אלא להשתמש בפורים כפוטנציאל לגילוי כוחות וכישרונות שקשה להבחין בהם במשך כל השנה.

זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה, עד פורים הבא: לתת מילה טובה, יחס של כבוד, ואפילו רק הסתכלות ותשומת לב, גם לתלמידים כאלה שכל השנה נמצאים בשוליים.

בתור מי שהיה שם בשוליים, כל השנה, כל השנים, חוץ מאשר בהצגת פורים, אני יודע כמה המילה הטובה הזאת יכולה להיות משמעותית.

4.

אבל שיהיה ברור: המבט הזה על הצגות פורים מחייב לא רק את המחנכים, אלא גם את התלמידים. אתם רוצים שיעריכו את היכולות שלכם גם אם אתם לא הכי טובים בלימודים של כל השנה? תהיו שווים את זה. תשקיעו. תחשבו. תהיו יצירתיים. אל תביאו הצגה רדודה, מעליבה וחסרת פאנץ’.

בימים אלה יש לי את הזכות להיות חלק מתעשיית פורים במוסדות הציונות הדתית.

כנהג ועוזר אישי של סלבית מחדשות ערוץ 2, אני מצלם כמעט בכל יום סרטונים קצרים שלה להכתרות והצגות פורים של אינספור ישיבות ואולפנות. לא אכנס כאן חלילה לשמות המוסדות ולתוכן (אני חתום על סודיות מקצועית), אבל גם מהטקסט הקצר שהם מבקשים ממנה לדקלם מול המצלמה, אתה יכול להבין אם החבר’ה השקיעו, אם מדובר כלשונו הקוקניקית של הרב וייס ב”כוחות חיים וכוחות אמנות”, או שסתם חבל על הזמן. במובן הישן של המושג.

ולא, הטקסט “פורים שמח לכל מחזור כ”ג הענקיים ושימותו הקנאים ממחזור כ”ד!”, לא נחשב תסריט (יש אפילו כאלה שמסמסים לה: “חנן בן ארי שלום, אנחנו מתים עליך. אכפת לך להקליט לנו מזל טוב להכתרה? תודהההה!”).

ומנגד, לפעמים מגיעים טקסטים כה מבריקים, שאני מנסה ארוכות לנחש איך הם משתלבים בתסריט הכללי, וזה הכי כיף. ברור שמישהו פה השקיע.

אז נכון, קצת מאוחר לדבר על זה. כל הסרטים כבר ערוכים ומוכנים. אבל מצד שני, בהיכרותי את הנפשות הפועלות, את סוג הנפשות הפועלות, עכשיו זה הזמן הכי טוב לעורר על זה. כי בדיוק בימים אלה מתחילות ההכנות להכתרות של פורים תשע”ח.

אז חברים, תהיו רציניים. תחשבו. תתאמצו. אין לכם הרבה זמן להתכונן.

5.

רק לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הצגת הפורים שלי בכיתה י”א. והנה, שוב אני חוזר אליה. ואתם יודעים מה? אני לא יכול להבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה. כי אלה באמת היו בשבילי רגעי חסד נדירים. אני זוכר שכשהסתיימה ההצגה שכתבתי וביימתי ניגש אליי הר”מ שלי מכיתה ט’, השנה הראשונה בישיבה, הרב יהושע הרטמן, ואמר: “תמיד אמרתי עליך שמי שגישמאק בבטלה – בטוח שיום אחד עוד יהיה גישמאק בלימוד”.

ואני אתרגם: “גישמאק” זה טעם, עסיסיות. “בטלה” זה בטלה.

כלומר ענייני העולם שאינם הלימוד בישיבה. ובכן, מי שעסיסי ומוצלח בענייני העולם – עוד יהיה עסיסי ומוצלח בלימוד התורה. בקיצור, אל ייאוש, ידידיה. עוד תהיה תלמיד מצטיין בישיבה, לא רק בהצגת פורים.

בסופו של דבר לא בדיוק הפכתי לתלמיד מוצלח, אבל אם יום אחד זה יקרה – זה יהיה הרבה בזכות המשפט הבלתי נשכח ההוא, מליל פורים תשנ”ג.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’