קונטרס דיני ‘ראש הכולל’ הקצר

א – יהדר שיהיה הפראק הדור ומתוקן יפה, מפני עמי הארצות הנותנים עיניהם בלבושו של אדם. ומכל מקום אל ישים מגמתו בהבלי העולם הזה, ואל יחזר אחר כפתורי קטיפה בשולי גלימתו. שאם כן אין לדבר סוף ויכול לבוא חלילה לידי קטיפה גם בצווארונו.

ב – אין כל אדם רשאי ללבוש מלבוש כבוד זה, אלא מי שמילא כרסו בש”ס ובפוסקים. משבטלה הענווה התקינו שיהיו הכל לובשים אותו ובלבד שידעו צורת האותיות.

ג – ומעשה בעם הארץ אחד שחשקה נפשו בבגד זה, והיה מחזר אחר בעלי ממון עד שהביאו לידיו זוזים הרבה, והנהיג עצמו בשררה לתמוך ברכי דרבנן ימים מועטים, ולבש הבגד.

ד – יעגל פינה אחת מכנפי מעילו, שיחשדוהו הכל שתורה יש בו ובקי הוא בהלכות ציצית.

ה – תיכף שנכנס לבית המדרש, יחווה בכף ידו כלפי מטה כאומר ‘שבו לכם פה עם החמור’. ואף אם לא היה בדעתם לעמוד מפניו כלל. והמהדרין שולחים לפניהם אחד מן הגחזים להודיע על בואם, ואף על פי כן מחווים בידם כנ”ל.

ו – יזהר להיכנס מדלת המזרח שיראהו כל עמי הארצות ויעמדו מפניו, ויהיה מהלך עקב בצד גודל, אחוז שרעפים עד שיגיע למקומו וישב.

ז – כשיושב על כסאו יגביה שולי הפראק כאחת כמי שמורגל בדבר, כדי שיהיו שולי גלימתו נראים מן הצדדים, ולא יהיה ספק חלילה בידי עמי הארץ שאדם גדול הוא.

ח – ומעשה בגדול אחד שלא הגביה שולי גלימתו כדין, וניגש אליו אחד מעמי הארצות כמסיח לפי תומו לספר עמו כאחד האדם, לפי שלא ידע לפני מי הוא עומד.

ט – בקריאת שמע יגביה קולו מעט, ויתן דעתו שיקדימהו אחר, ויהיה קולו ממעט והולך עד שיגיע לתיבת ‘אמת’.

י – כשסיים תפילת העמידה, אל יביט לאחוריו שמא ימצא שם מי מהקהל שטרם סיים תפילתו ואתי לאתבזויי, שעם הארץ מאריך והוא מקצר.

יא – יזהר להרחיק עצמו מפני הגבאין בתחילת קריאת התורה ובסופה, שמא יטעו בו ויסברו שמהמון העם הוא, ויכבדוהו ב’גלילה’ חלילה. ומיהו אם קראוהו להגבהה או גלילה רשאי, ובלבד שישים עצמו כמי שאין לו שיג ושיח בדברים אלו.

יב – כשמכבדים אותו בכל מיני כיבוד הראויים לו, ישים עצמו כמי שאינו שומע ואינו רואה עד שיקראו בשמו שנית. ומשקראוהו שוב, אל ימלא שחוק פיו, אלא יהיה כמי שאימת רבו עליו, ויפסע בנחת.

יג – בשחרית של שבת, יכנס לבית הכנסת כשהוא מעוטף בטלית על ראשו עד אחרי עיניו, כדי שלא יראו את עיניו טרוטות ויבואו לחשוד בו ולהטיל פקפוק בגדולתו. לפי שאין הכל יודעים שעסק בתורה כל הלילה.

יד – כשמזדמן לבית הכנסת אשר אין מכירין אותו, ינפנף שוב ושוב בשולי גלימתו שיראו הכל שמעלה יתרה יש בו, ויכבדוהו בעליית שישי. חסידים ראשונים היו מושיבים עצמם במזרח כנגד העם והיו מודיעים לגבאי קודם התפילה שמם ושם אביהם.

טו – כשהוזמן לחופה, יזהר לעמוד סמוך ונראה לאב החתן כדי שיזכור גדולתו ושראוי הוא לברכה. אך לא יתקרב מדי, כדי שאם יזמינוהו יבוא ממרחק וימתינו עליו.

טז – סגולה לזכות בברכה בחופה שיפזם ספק לעצמו ספק לאב החתן את ניגון הברכה, ובלבד שלא יוציא שם שמים מפיו.

יז – תיכף קודם שנכנס לבית המשתה, ישלח ביד בנו או בידי שום אדם, לצוות על בעל המנגן לשיר ‘ימים’ בקול גדול. והאידנא יש שנהגו לשיר ‘צהלי ורני’ ויש נהגו לשיר ‘יפרח בימיו’. ויודע צדיק נפש בהמתו, להבין במה חש קורת רוח טפי.

יח – הגישו לפניו פת או פרפרת, לא יאכלם תיכף אלא יביט לצדדים לראות שאין איש מבחין בו, ואז יגביה שולי שפמו וידחוף המאכל לפיו באחת. ולא ילעס אלא בנחת וישים עצמו אחוז בשרעפיו.

יט – יש שנהגו להסתיר פיהם בידם האחת כאשר דוחפים הפת לבית הבליעה, כדי שיסברו המון העם שמלאך הוא ושורף המאכל בהבל שבפיו.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]