יחי הנשיא, תמות השיטה • הטור של סיון רהב מאיר

על פי הודעת דובר הכנסת, 400 עיתונאים קיבלו אישור כניסה למקום ביום שלישי השבוע, וכתבו ושידרו ממנו לכל העולם. אף אחד מהם לא חזה שמאיר שטרית יעלה לסיבוב השני, וכשעלה — אף אחד מהם לא חזה שריבלין ינצח אותו. אז מה המשמעות של הפרשנויות שייכתבו כאן כעת? ובכל זאת, הנה כמה מסקנות מבחירת הנשיא השבוע:

השד העדתי הפסיד. ברגעי המתח בין הסיבוב הראשון לשני העלו במחנה שטרית את הטיעון הזה שוב ושוב. “הוא מרוקאי, הוא משלנו”, הם ניסו לומר לחברי כנסת בש”ס וגם לח”כים ממוצא מזרחי בשאר מפלגות הבית. זה לא עבד. “יש גבול”, אמר לי ח”כ איציק כהן מש”ס אחרי ניצחונו של ריבלין. “אנחנו נשמח לקדם נשיא מרוקאי, אבל לא נבחר במישהו רק כי הוא מרוקאי, בלי שום התאמה לערכים שלנו. בניגוד למה שהעריכו, הוכחנו שהעדתיות אצלנו היא לא במקום הראשון”.

גם המחנאות הפסידה. אחרי הסיבוב הראשון ניסתה דליה איציק לומר לתומכיה להעביר את תמיכתם לשטרית. תגובתם הייתה, פחות או יותר: פחחח. יש גבול לדילים.

והציבור, בסופו של דבר, ניצח. על פי כל הסקרים רובו רצה את ריבלין בבית הנשיא. אם ריבלין היה מפסיד בסיבוב השני, בעצם לא הוא היה מפסיד אלא הכנסת. יחס הציבור כלפיה היה מתדרדר עוד יותר. איציק שמולי, ממובילי המחאה החברתית, מוצא קשר בין ההפגנות שהביאו אותו לכנסת לבין ההצבעה שלו בסיבוב השני: “יש גבול לנתק בין מה שהציבור בחוץ רוצה לבין מה שאנחנו הח”כים בוחרים. נכנסתי למליאה לפני ההצבעה, ראיתי את הפנים הנפולות של רובי, נזכרתי בכל סקרי דעת הקהל ופשוט הבנתי שהדבר הנכון לכולנו הוא להצביע בעדו”.

אלמלא דליה איציק התמודדה, לא היו קורים שני דברים: ראשית, השקיפות ופרסום הצהרות ההון לא היו הופכים מעתה לחלק מחיינו הציבוריים. הפרסומים על דירותיה של איציק גרמו לה לחשוף חלק ממצבה הכלכלי, ונדמה שזו תהיה הנורמה מעתה והלאה. ושנית, אלמלא המרוץ שלה לא היינו מגלים כמה הח”כים החרדיים לא מסתייגים כלל ממינויים בכירים של נשים. אחד אחרי השני אמרו השבוע למיקרופונים אייכלר, גפני, ישי, דרעי ושות’ שהם אפילו לא מבינים מה הבעיה בנשיאה, ראש ממשלה או ראש עיר ממין נקבה. מעניין.

הקריאות לריבלין להיות נשיא לא פוליטי הן מוצדקות. רק איפה הן היו כששמעון פרס כיהן כנשיא כל כך פוליטי?

נתניהו, כידוע, ניסה לשנות את שיטת הבחירות לנשיאות ואת מהות המוסד יום לפני. הוא צריך להתחיל בכך ברצינות כעת, ביום שאחרי. יחי הנשיא, תמות השיטה.

ייתכן שיולי אדלשטיין יהיה הנשיא הבא. מעבר לסיפור האישי והסמלי של אסיר ציון שהפך לאיש ציבור בכיר ואהוד, הוא הולך וצובר עוד יתרון בדרך לתפקיד: גם הוא יו”ר כנסת חביב שיש לו לאחרונה יחסים מתוחים עם נתניהו.

ומילה לרובי: כבוד הנשיא, אל תתאכזב מעתה והלאה. אפילו עשירית מתשומת הלב התקשורתית והציבורית שקיבלת במרוץ לא תינתן לך מעכשיו באינספור טקסים ממלכתיים, שלא לומר משעממים, במהלך הכהונה. חקירות משטרה נגד מועמדים לנשיאות הן שפותחות כאן מהדורות, לא נאומים של הנשיא ביום השנה ללוי אשכול. שיא החשיפה, כנראה, מאחוריך.

 אם התקשורת הוכיחה שהיא לא משהו בחיזוי העתיד, אולי באמת נעבור אל העבר. פרשת השבוע, פרשת “שלח”, מספרת על משה רבנו ששולח מרגלים מהמדבר לארץ ישראל. רובם חוזרים פסימיים ואף מדביקים את העם בפסימיות הזו. רק שניים מהמרגלים שבים אל העם חדורי מוטיבציה. הם אומרים שישראל היא “זבת חלב ודבש” וגם מוסיפים: “כי טובה הארץ מאוד מאוד”. שניהם מעודדים את הציבור ומעריכים כי ניתן לעלות ארצה, לפתח אותה ולחיות בה.

השבוע קראתי את הספר “בניין יוסף” העוסק בחייו של הרב יוסף ריבלין, אחד מראשי השושלת של נשיא המדינה החדש. גם אחרי שכמעט כל מברכיו ציינו מאיזו משפחה ירושלמית ותיקה ומכובדת הוא מגיע, הופתעתי לגלות עד כמה היא ותיקה ומכובדת. סיפורו של הרב ריבלין מזכיר את סיפור המרגלים בפרשת השבוע, ובכתבים רבים שלו הוא אף משווה את עצמו לאותם חלוצים ונחשונים שהלכו נגד הזרם.

ריבלין היה נאמן לתפיסת עולמו של הגאון מווילנא שהפציר בתלמידיו לעלות ארצה ולבנות אותה. הוא וחבריו תיכננו כבר בצעירותם לצאת אל מחוץ לחומות היישוב הישן של ירושלים, אבל נאלצו לחכות עד אחרי שיתחתנו. רק אז יצאו שבעה חברים, וריבלין ביניהם, לייסד את השכונה “נחלת שבעה” מחוץ לחומות. זה היה כל כך מסוכן וחדשני, שחלק מהוריהם חשבו שהשתגעו. זמן רב הם התגוררו שם לבדם, עד שחלוצים נוספים השתכנעו.

ריבלין היה המייסד העיקרי של יותר מעשר שכונות כאלה: מאה שערים, כנסת ישראל, אבן ישראל, שערי צדק ועוד. הכינוי שלו היה “בונה השכונות”, ובכל שכונה שהקים הוא היה תמיד הנחשון הראשון: הוא נהג להיכנס לגור בבית הראשון בשכונה החדשה, להישאר שם עד לשלב ההתבססות, ואז מכר מיד את ביתו ועבר לשכונה החדשה הבאה. מסירות הנפש הזו הייתה לשם דבר בקרב תושבי ירושלים של אז, והוא לא הסתפק רק בעיר הקודש: ריבלין עזר ליואל משה סלומון לייסד את פתח־תקווה ואף העניק לה את שמה.

ריבלין למד ולימד תורה והיה גם משורר )רוב שיריו מבוססים על תורת הקבלה וקשה להבין אותם(. יחד עם זאת, הוא לא דיבר רק על ירושלים הרוחנית אלא גם על זו הפיזית. בעיתון “המגיד” של אז, כ־ 150 שנה לפני שרבים יצלמו סלפי עם הנשיא ריבלין, הרב ריבלין דיווח בהתרגשות על הגעת הטלגרף לירושלים: “בהתלכד ירושלים על כל קריות תבל, ותתאחד עימהם על ידי הטלגרף… שערי ירושלים ייפתחו לרווחה לכל מקנה וקניין… מעתה לא ימנעו גם עשירי העם את רגליהם מלבוא לשכון כבוד בארץ הקדושה”.

היום רובי נחשב עוף מוזר כשהוא פותח כל שיחה ב”שלום לכם מירושלים”, אבל שימו לב להתלהבות המשפחתית כשהוחלט על בניית רכבת לירושלים. במכתב ששלח הרב ריבלין לקרוב משפחה דיווח על החלטת הטורקים לבנות את המסילה: “מן הבשורות הטובות של הרמת קרן ירושלים וצמיחת גאולתנו נוכל לבשר כי יצא דבר מלכות לבנות מסילת ברזל מיפו לירושלים ומירושלים לדמשק… והמלאכה קרובה להתחלתה… מי האיש אשר לא יכיר כי אצבע גאולה היא”.

בכל ההספדים אודותיו מסופר כי לא השאיר אחריו אפילו פרוטה אחת. כך שאם היו מבקשים גם ממנו להגיש הצהרת הון, זה היה די פשוט. כל כספו הפרטי הושקע בבניית ירושלים.

הסטטוס היהודי: 

“המרגלים התבקשו לתת דיווח ניטרלי, אבל במקום זה נתנו פרשנות שלילית. במקום לספר על מה שראו בישראל הם הודיעו שאין סיכוי לכבוש אותה. זו טעות שאינה רק של המרגלים, כולנו נוטים לבלבל בין עובדות לדעות” (“שולחן שבת”)

• הטור של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות