בטלפון הראשון על אפליה, אנגב לה את הדמעות עם גזיר העיתון החגיגי

1.

אין לי מושג איך זה קרה, והאם מדובר בתיאום עמדות בין שני המתחרים – משפחה ובקהילה – אבל, איכשהו, מצאתי את שמי מככב כחתום על ‘מכתב למערכת’, לשתי מערכות העיתונים.

במשפחה הציגו תחת השם ‘שורי רוט’ מכתב על “העיתון המושקע והמיוחד”, “תודה על הסיפור המיוחד של משה גוטמן”, שלדברי הכותבת הוא “סיפור כתוב באמנות שאין שנייה לה”, לצד ביקורת על “דברי מרואיין נגד מוסדות החינוך שלהרגשתו מרחיקים בעלי תשובה”.

בבקהילה, הובא מכתב עליו חתמה ‘שרה רוט’, לפיו “חבר של אחי ביקש מאבי זצ”ל שהיה מקורב לרבי ול’בית ישראל’ שייקח אותו ביום הנחת התפילין שלו בכניסתם ל’בית ישראל’. אבא הציג את הנער, הוא קיבל ברכה וגערה בזו הלשון ‘תפסיק לקרוא את העיתונים הטרפים’.

אז ככה: אני לא ממש יודעת אם אתם נוהגים להמציא (סמיילי מחייך) מכתבים למערכת, או שמא מקבלים אותם במכשיר הפקס של המערכת. כך או כך, קבלו הבהרה: לא שיגרתי כל מכתב למערכת, לא בשבוע זה, ולא בשבועות הקודמים עלי לטובה. בעצם מעולם לא.

ואם להמציא, אז אנא מכם, בחרו שמות מגוונים. מה עשה לכם שמי (ושוב, סמיילי מחייך).

2.

זה כבר הפך למנהג.

גדול בישראל נפטר, עיתונאים מכתתים רגליהם אל בית האבלים, מלקטים סיפורים, מקליטים, רושמים, לעיתים איש אינו יודע שהם עיתונאים – ובהמשך מוצגת בעיתון כתבה, לעיתים כראיון ולעיתים כליקוטי סיפורים. המשפחה האבלה רותחת, לא לכך התכוונה, ומפרסמת הודעת הבהרה.

השבוע היה זה יצחק הורויץ מבקהילה שעשה כמה שעות בבית משפחת אדלשטיין ברמת השרון וחזר עם כתבה. לשבחו של העיתון יש לציין, כי הכתבה לא הוצגה כראיון.

במשפחה שוחח אליעזר שולמן עם הבנים ה”משרטטים קווים לדמותו הגדולה של הצדיק מרמת השרון”.

אין לי מושג האם איסוף החומר בוצע באמצעות ראיונות או תוך ליקוט במהלך הישיבה בבית האבלים. כך או כך, נתקלתי בהכחשה מטעם בני המשפחה כאילו התראיינו לשבועון כזה או אחר.

3.

אין אדם אחד רציני שסבור כי ההנחיות החדשות שהציג שר החינוך יובילו למיגור האפליה של תלמידות ספרדיות במוסדות החינוך.

ההנחיות, וגם זה רק אולי, יאפשרו מידע מוקדם יותר מי התקבל, יעניקו יותר זמן להתדפק על הדלתות כדי לסייע לתלמידות המופלות, אבל לא הרבה מעבר לכך. כל עוד הסנקציות התקציביות יהיו רק ‘על הניר’ ולא ייושמו באמת, אין סיכוי למנוע אפליה.

אבל ביום ליום השער מוקדש ל”תקנות שימנעו את הדמעות”.

“אנחת רווחה נשמעה מפיהם של הורים רבים עת כינס יו”ר תנועת ש”ס השר הרב אריה דרעי מסיבת עיתונאים בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט ויו”ר ועדת החינוך ח”כ הר’ יעקב מרגי ובו הכריזו על התקנות החדשות שישימו קץ לאפליה העדתית בסמינרים”.

והנה ההמשך, בטורו של חיים טריקי: “לפני כשבועיים, עת נכשל ח”כ מאיר כהן מ’יש עתיד’ בהעלאת הצעת חוק ‘רישום אזורי’ שלו, חוק שלא היה סיכוי להתקבל, הבטיח יו”ר התנועה המעטירה כי ש”ס תמשיך להיאבק בדרכים שהיא יודעת ובכלים מעשיים ולא בססמאות נבובות ריקות מתוכן כפי שעשתה בהצלחה עד כה.

“היו כאלה שביקרו בחריפות את נציגי ש”ס שהצביעו נגד הצעת החוק והיו כאלה שהחמירו את התקפתם וניצלו את המיקרופון כדי להלום בנציגי הציבור הספרדי, כשהם מתכסים באצטלה ‘זה הרדיו שהוקם על ידי מרן זצוק”ל'”.

שמתם לב לעקיצה לכיוונו של ‘קול ברמה’?

בכל מקרה, גזרתי ושמרתי. כשאקבל את הטלפון הראשון מתלמידה ספרדית שסובלת מאפליה, אנגב לה את הדמעות גזיר העיתון החגיגי.

4.

איני יודעת מיהו העיתונאי ברוך קוסובסקי שחתום על הכתבה, אבל משהו צרם לי מאוד.

הימים ימי סוף ‘השבעה’ על הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ”ל. כל העיתונים שיגרו כתבים אל בית האבלים. והנה דווקא בעיתון יתד נאמן מצאתי כתבה שלטעמי לא ממש מכבדת את הנפטר, וזכות הקוראים לחלוק על דעתי, כמובן.

תחת הכותרת ‘רגעים בלתי נשכחים ב’גן עדן שיבא”, מצאתי כתבה שכולה הלל ודברי שבח וקילוסין לבית החולים תל השומר. למחלקת טיפול נמרץ, לחדרי הניתוחים ולמחלקת אף אוזן וגרון. אז נכון שהם היו “בית מדרשו האחרון” של הרב, שקרא למקום ‘גן עדן שיבא’ – ובכל זאת, קצת מוגזם לשלב כתבת הספד בכתבה יחצנית לבית חולים.

בכתבת הספד אני מצפה למצוא, כפי שנהגו השבועונים, דברים מפי אחים, בנים ותלמידים, וממש לא איש כ”פרופ’ אדלר”, שאיני מכירה אותו, ומתארת לעצמי שהוא רופא דגול. ועדיין.

מדוע הרב קרא למחלקה הזו ‘גן עדן שיבא’ יש לך הסבר? שואל המראיין.

והד”ר משיב: “אכן, כך הוא קרא למקום, אולי כהכרת תודה לצוותים אולי בגלל היחס הטוב שקיבל…קטונתי, אני לא יכול להגיע לעומק של הרב. כאשר אני קורא את הדברים שלו אינני מבין כפי שאתם מבינים ובטח לא כפי שהרב הבין וידע”.

לטעמי, בושה.

5.

כמה דפים אחרי, מצאתי ב’יתד’ את הסיפור המרתק ביותר של השבוע.

תחת הכותרת “צללה כעופרת במים עכורים” מציגה מ’ חברוני את סיפורה המדהים של האונייה הישראלית ‘שלום’ – אנייה שהושוותה ל’טיטאניק’ וסופה היה לא מאוד שונה משל קודמתה. “הפאר הגרנדיוזי, שהתבטא בין השאר בזריקת כלי האוכל היקרים לים לאחר כל ארוחה, המשיך בהחלטה מקוממת כי באנייה, מעליה התנוסס דגל המדינה ונבנתה בכספי ה’שילומים’ לניצולי שואה – יהיה מטבח טרף רח”ל”.

“אונייה ישראלית, כחול-לבן, שנבנתה כדי להיות ‘היהלום של המדינה’, אוניה יפה, מרהיבה, לעשירי הארץ והעולם”. בסופו של יום, ניהול כושל ותאונה טראגית הביאו את האונייה מדחי אל דחי, עד שהוטבעה כגרוטאה שאין בה חפץ.

אבל הסיפור עצמו מרתק.

6.

את הלקח הטוב ביותר של השבוע מצאתי לא בטור מוסר או השקפה,י אלא דווקא ב’אות חיים’ של  חיים ולדר ביתד נאמן.

“אבי שיחי’ נוהג תמיד להביט על חתנים תחת החופה ולומר: ‘מי שמזיל דמעות תחת החופה יהיו לו חיים שמחים’. הוא לא אומר את צדו האחר של המשפט – אך הרעיון ברור: צעיר שמזיל דמעות תחת החופה זה אומר שהוא בוגר ומבין את הצעד הגדול והגורלי שהוא עושה ואם הוא אחד שמבין ומביט על החיים ברצינות ניתן להניח שגם ינהל את חייו ברצינות ובחשיבה בוגרת.

“לעומת זאת, אחד שקורץ ועושה צחוקים ומנופף ‘אהלן’ לכל עבר תחת החופה, ייתכן ולא קולט את גודל השעה ואת גודל המעשה. אז מילא הטקס, מה עם החיים שיבואו אחריו?”

נקודה מעניינת.

7.

די ברור מה הביא את אריה ארליך לכתוב את טורו הכאוב השבוע במגזין משפחה.

“לא, במלוא הצער שבדבר הטור הזה לא יהיה עליז, הוא לא ירבה בשמחה, יהיה בו ממד מדכא אבל אולי יוביל לשינוי גישה לעדכון חשיבה לרענון נהלי התנהלות בין אדם לזולתו”.

לטור הזה יש קשר למקום מגוריו, ביתר עילית, אבל לא אחשוף כאן את הסיבה שהובילה אותו, לדעתי, לכתוב את הדברים. אסתפק בהבאת קטעים מרגשים מטורו, טור חשוב, שראוי שכל אחד מאיתנו יקרא אותו בעיון – למען לא נהיה כמי שבוכים אחרי האסונות.

“שעה ששורות אלו נכתבות על פני הגלובוס החרדי יושבים אנשים שסובלים מתלאובות נפש ומקשיי קיום, מכונסים בעצמם, מחניקים זעקה אילמת מקרב לב שותת מתהומות של יגון מודחק, ממצולות של בדידות שמכוסה בחיוכים מעושים, שמפוזרים בנדיבות מזויפת בשטיבל ובכולל, בישיבה ובעבודה – אבל מאחוריהם מסתתרת קטסטרופה אנושית בהתהוות..

“רבותי ומורי, הגיעו מים עד נפש. הגיע הזמן שנתחיל כולנו לשים לב לאיש הבודד שנמצא לידנו, חי בשכונתנו, פוגש אותנו בכולל ובעבודה, במכולת ובשכונה. אנחנו יודעים עליו הכל – אבל איננו יודעים עליו דבר… אנחנו לא יודעים על המשהו המסוים הזה, הנורא מאוד, האיום להחריד – שמאיים על המשך חייו”.

נוגע ללב.

ובאמת, הגיע הזמן לשים לב אל הנשמה. אל הזולת.