1.
במאי 1977 הפתיע מנחם בגין ונבחר לראשות ממשלת ישראל. כשהגיע ללשכתו לראשונה ניגש אליו העיתונאי יעקב אחימאיר ושאל: “אדוני ראש הממשלה, האם תוכל לומר לנו בשעה זו, באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?”
בגין לא חשב הרבה ואמר: “בסגנון יהודי”.
2.
השבוע מלאו 25 שנים לפטירתו של אחד המנהיגים האהובים בתולדות המדינה, אולי האהוב ביותר. מה אנחנו יכולים לקחת ממנו? איפה הוא הכי חסר?
ראשית, בעידן שבו פוליטיקאים מתחרים זה בזה בטראמפיזם, בשליפות, ב”יציאות באין כניסה” – מורשת בגין היא קודם כל לחוש תחושת אחריות היסטורית. בגין עצמו אמר בסוף ימיו שההחלטה הכבירה ביותר שקיבל – יותר מהשלום עם מצרים, יותר מהפצצת הכור בעיראק – הייתה ההכרעה להבליג על הטבעת ה”אלטלנה”.
כשהנהגת היישוב הורתה לירות ולהרוג לוחמי אצ”ל לחוף ימה של תל אביב, זמן קצר אחרי קום המדינה, בגין – כאילו קרא על הסיפון את אגדות החורבן העתיקות שלנו – לא פתח בתגובה במלחמת אחים.
הפעם לא נילחם זה בזה, כשהאויב עומד בשער. ייתכן שבכך הציל את המדינה הצעירה.
ושנית, בעידן של סיפוקים מיידיים, טוב להיזכר גם במספר הבא: 9,490. זה מספר הימים שבהם בגין ישב באופוזיציה, והמתין. זה נשמע היום כמעט בלתי נתפס. אין תקדים למנהיג שהפסיד בשמונה מערכות בחירות וניצח בתשיעית.
ההתנהלות הזו היא שיעור אדיר בהתמדה, עקשנות וחתירה לעבר היעד, כל יעד, לא רק ראשות הממשלה.
3.
אבל מעל הכול, הוא אכן בלט באותו “סגנון יהודי”.
מנאום “לכתך אחרי במדבר” לרעייתו עליזה ועד ההליכה לכותל עם כיפה אחרי הניצחון. מקליטת פליטים מוויטנאם בגלל “המוסר היהודי” ועד הכנסת הביטוי “בעזרת השם” לתוך השיח הציבורי באינספור נאומים. מהליכה פומבית לקינות בליל תשעה באב עם עוזריו ועד ביקור מרגש בחצר הרבי מלובביץ’ בניו יורק, למרות הביקורת ש”הרב צריך לבוא אליו”.
הח”כים הדתיים הופתעו כשבגין דרש ש’אל-על’ תפסיק לטוס בשבת, ולא ביקש מהם שום דבר בתמורה במשא ומתן הקואליציוני. לראשונה ראש הממשלה לא נסחט על ידי אחרים, אלא הציג גישה יהודית גאה ועצמאית. השבת היא גם שלי, לא רק שלכם, אמר אז למנחם פורוש.
בנאום בכנסת על חוק האזרחות אמר פעם: “התשובה ביחס לאי ההפרדה בין לאום ודת כאשר המדובר ביהודים היא – ככה!”
לא חסרו לבגין, כידוע, מילים נמלצות, אבל “ככה” היא גם תשובה כשמדובר בערכי יסוד.
4.
השבוע שלח לי חוקר צעיר סקופ היסטורי קטן.
בארכיון המדינה שוכבים הפרוטוקולים של “ועדת השרים לשמירת המקומות הקדושים”, שהתכנסה ב-67′, לאחר שחרור ירושלים. על הפרוטוקולים נכתב משום מה “חסוי” או “סודי”, אבל אחרי כמה פניות הוא קיבל אותם לידיו.
הנה מה שמנחם בגין אמר שם בישיבה השנייה, ארבעה חודשים אחרי הניצחון:
“יש לי הצעה פרקטית: ליד הכותל ראיתי לוחות עם הוראות איך להתנהג ליד מקום קדוש זה. איש איננו קורא את הכתוב שם! לדעתי, צריך לחשוב על הצבת קריין עם רמקול, אשר כל מספר שעות יאמר בלשון שקטה: ‘אתה מתקרב למקום קדוש, דע איך להתנהג!’. ואחר־כך ייתן מספר הוראות, כמו: שמירה על לבוש צנוע, אל תקים רעש, אל תאכל ואל תעשן. לא נצטרך להשתמש באמצעי זה זמן רב. לאחר מספר שבועות העניינים יסתדרו. אני חושב שזו הדרך היחידה להשפיע על הקהל.
“אפשר לעשות פעולה נוספת ביחס לציבור כולו. אפשר לפרסם מטעם משרד הדתות קריאה בצורת מודעה בעיתונות, ולחזור עליה מספר פעמים, וכך יגיעו הדברים לידי יותר קוראים מאשר בדרך של לוחות ליד הכותל.
“לאט-לאט נחנך את הציבור כיצד מתנהגים במקום קדוש. זהו חוסר טאקט מובהק לעמוד ליד הכותל המערבי ולאכול, זהו חוסר טקט מצד אישה להיכנס לרחבת הכותל כשהיא לבושה מכנסיים”.
5.
כעבור שבועיים הוועדה התכנסה שוב, לקראת חגי תשרי.
שימו לב מה הטריד אז את בגין: “ביקשתי לדון בעניין זה לפני ישיבת הממשלה – אני חרד ליופי והדר התפילה בראש השנה וביום הכפורים. המניינים ליד הכותל הם שונים, וכל אחד משתדל להתגבר על קולו של רעהו. איש איננו שומע את התפילה. כל קבוצה מתפללת בנוסח שלה. אינני יודע כיצד לפתור את הבעיה.
“האם אי אפשר לקבוע שכאשר מישהו מתפלל – האחרים מחרישים ומקשיבים? האם אפשר יהיה להנהיג פעם שחזן אחד יתפלל עבור כל היהודים ללא הבדלי נוסח? אם כל מנין יתפלל בנפרד באותו זמן, במקום שתהיה התרוממות הרוח נהיה עדים חלילה להיפך מזה.
“ברגע זה אינני יכול להציע דרך או שיטה. שר הדתות והרבנות הראשית צריכים לשקול זאת, במטרה שהתפילה תישמע, שיהיה שליח ציבור אחד וכל עוד הוא מתפלל, האחרים אינם משמיעים את קולם. לאחר שנים רבות, נזכה השנה להתפלל ביום הכיפורים ליד הכותל ולתקוע בשופר. זכות גדולה היא לנו”.
6.
דוד בן גוריון ניסה לחולל מהפכה – מהתנ”ך אל הפלמ”ח. למחוק 2,000 שנות מסורת, לימוד ופלפול, לעבור מהצבא של דוד המלך לצבר של צה”ל, בלי יהדות “גלותית” שתפריע. זה בלתי אפשרי. בפועל, צריך אולי לומר בצער שעברנו מהתנ”ך אל הפלמ”ח אל בית האח.
בגין הציע הסתכלות אחרת על ההיסטוריה: הציונות היא לא מרד ביהדות, היא המשך טבעי שלה. היא לא תחליף לאמונה היהודית אלא יישום שלה.
המהפך שלו נתן לציבורים רחבים – מזרחים, מסורתיים, חרדים, יוצאי מחתרות – תחושת שייכות, לראשונה.
היום כל יועץ אסטרטגי כבר מבין שבלי זהות ובלי מסורת – אי אפשר להנהיג. נתניהו יודע זאת היטב, בשמאל יש רבים שמחפשים עוגן משמעותי כזה, וגם לפיד הרי מחשב מסלול מחדש ומנסה לתקן את נזקי התדמית של הקדנציה הראשונה.
“בסגנון יהודי” הייתה לא רק תשובתו של בגין לשאלה איך יתנהל כראש ממשלה. הוא התנהל בסגנון יהודי לאורך כל חייו, מיום י”ג אב תרע”ג, בעיירה היהודית שבה נולד תינוק לזאב-דב וחסיה בשבת שאחרי תשעה באב, ולכן נקרא מנחם, ועד ליום ד’ באדר תשנ”ב, השבוע לפני 25 שנה.
רחובות ירושלים מלאו אז רבבות אנשים שליוו אותו כשהוא עטוף בטלית, לא אל חלקת גדולי האומה אלא להר הזיתים, להיטמן לצד לוחמי המחתרת.
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’