במשך כמעט שלושה דורות הציבור החרדי בארץ ישראל עובר תהליך של התנתקות והסתגרות הדרגתית מהחברה הכללית. כחלק מתהליך זה התפתחה גם החמרה דתית שאחד מסימניה היא העמקה של רצון להפרדה מוחלטת בין גברים ונשים ברשות הרבים. את התמונות המגוחכות האוהל האישי במטוס, ותמונת המעלית הנפרדת שעוברת בוואטסאפים השונים כולנו מכירים. גם אני, שלצורכי עבודתי צברתי מאות שעות טיסה נתקל בגברים חרדים הרצים – בשעת הקרנת ‘סרט הביטחון’ – במעברים בנסיונות שיכנוע נוסעים אחרים להחליף מקומות כדי שלא יהיה מצב שישבו ליד אישה רחמנא לצלן.
ברחוב החרדי, או לפחות בחלקו, שולטת אקסיומה לפיה יותר הפרדה שווה ליותר הקפדה דתית. האמירה הזו כשלעצמה אולי לא היתה נוראה כל כך אילולי העובדה שהתהליך המתמשך הזה עלול להקשות על תהליכים הפוכים המתרחשים בחברה ישראלית כמו העלייה המתמדת של החרדים באקדמיה, במקומות העבודה, ובצה”ל.
גם כאשר נוצרת אותה השתלבות חרדית בעולם הכללי מציב השיח המחמיר תנאים מקדימים שלא תמיד עומדים במבחן הריאליסטי. הגורם להגבלות החריפות מבקש לשרת סדר יום אידיאולוגי נגד שילוב חרדים בחברה הכללית מתוך חשש כי הגבר או אישה החרדית ייחשפו פתאם לעולם של חוסר צניעות והשפעות מערביות הרסניות.
אלא שמובילי הדעה ברחוב החרדי מוכרחים להבין: עם כל הקושי שבדבר, אי אפשר להשוות את אולם בית המדרש לאולם הרצאות אקדמאי. האברך חייב להכיר בשוני ולהתמודד איתו, וניהול הציפיות הוא חלק חשוב בתהליך. צריך לנקוט לפני היציאה לעולם החדש אמצעי זהירות, או כמו ששמעתי פעם רב שנתן עצה לתלמידים לקנות כיפה גדולה יותר מהרגיל כאשר יוצאים מבית המדרש לכיוון המכללה, ומנגנוני הגנה למעבר החד בין עולם התורה לעולם הלימודים האקדמאים הם דבר אלמנטרי, אך עם זאת, אסור לשכוח כי חלק מהיכולת להשתלב מאוחר יותר בעולם העבודה תלוי בכושר ההסתגלות לסביבה חדשה, תוך כדי שמירה על הערכים החרדים.
מה אומרים החילוניים?
לתהליך ההשתלבות יש שני צדדים: החברה הכללית מעוניינת בשילובם של חרדים בחברה ובכלכלה אך הסיבות לכך חלוקות. יש מי שמעוניין בכך מטעמים של שוויון בנטל הכלכלי או בטחוני, ורואה באינטגרציה הזו חלק ממאבק רעיוני-אידיאולוגי, אך יש אחרים, והם לטעמי הרוב, העושים ניתוח קר של הדמוגרפיה החרדית והשפעתה העתידית על החברה ישראלית ומבינים שאי אפשר להמשיך במודל הנוכחי לאורך זמן.
מדינת ישראל של 2014 איננה מדינת ישראל של 1948. זה נכון בהרבה היבטים, אך לצורך הדיון הזה חשוב לציין שהחברה הישראלית ורוב מנהיגיה עברה ממודל חברתי של כור היתוך למודל של פסיפס. ארגון גשר, בראשו אני עומד, דוגל במודל הפסיפס המיוחד הזה, שפירושו הוא שינוי ושילוב עם כיבוד הרצון הדתי והתרבותי של כל הפלגים השונים בחברה. זה כמובן דורש דיאלוג של כבוד בין הקבוצות השונות המבקשות למצוא דרך לקירוב לבבות מבלי שיהיה צורך לבטל על הייחודיות של כל קבוצה.
החרדים מוכרחים להשתלב בניהול המרחב הישראלי, וזה מצידו חייב לאפשר להם לעשות זאת בכבוד, מבלי שיצטרכו לוותר על כל עיקרון ראשוני שלהם.
מרצה גבר או מרצה אשה?
בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה מתקיים בימים אלו דיון סוער על אופן השילוב של חרדים בלימודים אקדמיים. הוצעו מספר דרכים: ניתן ללמוד במוסד שנבנה באופן ייחודי למען הציבור החרדי, דוגמת המכללה החרדית של הרבנית עדינה בר-שלום. אפשר ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כאשר רוב בעיית ההפרדה המגדרית פתורה ממילא, וניתן גם להירשם לאחת מהאוניברסיטאות הרגילות, שבשנים האחרונות מנסים לקדם מסלולים ייחודיים לחרדים – נשים וגברים.
בין ראשי האקדמיה החילוניים קיים קונסנזוס רחב לפי הקמת מסלולים נפרדים לנשים וגברים פוגע בערך השוויון היקר לעולם האקדמי. האם הם יכולים לעמוד ב’פגיעה’ הזו? כאן לדעתי מגיע המקום בו העולם החילוני צריך לוותר. לא יקרה מאום אם גברים ונשים ילמדו בנפרד. מאידך, מוכרח הרחוב החרדי כאמור להבין כי גם עליו לקבל וויתורים. כך למשל עליו לשקול בחיוב את העובדה שבין המומחים בתחומי הדעת השונים קיימות גם נשים, ולעיתים נדרשת התערבות אקדמית נשית כמו הרצאה מפי מומחית בתחום. אי אפשר לדרוש נורמות חדשות שהעולם האקדמי לעולם לא יוכל לקבל.
הטראומה של תקופת ההשכלה 200 שנים אחרי שהפילה לא מעט חללים רוחניים בעולם היהודי עדיין קיימת, והיא מן הסתם מותירה דאגה עמוקה אצל גדולי הרבנים על ההשפעה הרעה שעשויה להיות לכל חשיפה לעולם האקדמיה. צריך להתגונן באמצעים מקובלים מהשפעה כזו, אך דרך של התעלמות מוחלטת מהעולם האקדמי רק תציף בעיות כלכליות ומנהיגותיות שעשויות להרוס כל חלקה טובה בעולם החרדי העתידי.
דניאל גולדמן הוא איש עסקים מבית שמש ויו”ר עמותת גשר לבניית דיאלוג בין חלקי העם