החשיפה החשובה של ברק רביד בעיתון הארץ הבליטה את ההישג הכי גדול של בנימין נתניהו.
בשמונה שנות שלטון הוא כמעט לא עשה דבר מול הפלשתינאים, חוץ מהרבה מילים יפות – ובכל זאת, הוא הצליח לשכנע את דעת הקהל הישראלית, כולל אלו שמכנים את עצמם מנהיגי גוש המרכז-שמאל שאין סיכוי להסדר קבע.
יאיר לפיד אומר את זה, ובוז’י הרצוג – ורוב מוחלט של בוחריהם השתכנע בכך.
התיזה הישראלית הנוחה, שימיה כימי המדינה, שוב שולטת: אין פרטנר.
הרי ברק הציע להם הכול בקמפ דייויד (שטויות, וגם הוא יודה בזה היום, בלי להמעיט מאחריותו של ערפאת לכישלון); ואולמרט הציע להם הכול (אחרי שהוא כבר התפטר וכששני יורשיו הפוטנציאליים מודיעים שהם לא מחויבים להצעות אולמרט) – והם דחו את כל ההצעות.
עכשיו מסתבר שנתניהו קיבל משר החוץ האמריקני את הביטוי המזוקק והמושלם של פתרון שתי המדינות.
אם היה רציני בכוונותיו, הוא היה אמור להתנפל בנשיקות על ג’ון קרי. הכרה במדינה יהודית, בתמיכה מצרית וירדנית, מדינה פלשתינית מפורזת, חילופי שטחים שהם מילים נרדפות לשמירה על גושי ההתיישבות ופתרון לבעיית הפליטים שלא פוגע באופי המדינה. כלומר – אין זכות שיבה וכל זה עטוף בהסכמה ותמיכה של מלך ירדן ונשיא מצרים.
תרחיש החלומות של נתניהו? יותר כמו הסיוט שלו. נתניהו לא אמר ‘כן’, אבל בחוכמתו גם לא אמר לו ‘לא’.
כמו תמיד הוא מלמל כמה זה קשה לו מול הקואליציה והלך לחשוב על זה קצת, כשהוא שוב מוכיח שלא ברור אם יש פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה, הפתרון היחיד שאולי יכול להרגיע את הקונפליקט בין העמים, אבל בטוח שבשמונה השנים האחרונות לא היה פרטנר ישראלי.
•
הפרסום הביא רבים להרגיש שנעשה עוול ליו”ר האופוזיציה.
אולי הייתה לו סיבה אמיתית להיכנס לממשלת נתניהו וזה לא רק היה הרצון להציל את עצמו על ידי כניסה למשרד החוץ. רק דבר אחד שכחו המתנצלים לקחת בחשבון: למה ההזדמנות הזאת הוחמצה? כי הרצוג אמר ‘לא’? ההזדמנות הוחמצה כי נתניהו לא הסכים.
הוא אף פעם לא מסכים, כי הוא לא רוצה/לא מסוגל ללכת על הפתרון הזה.
הרי שמונה שנים שהוא יכול היה להציע את המתווה של קרי, אין שם שום דבר חדש. הוא לא מציע. הרצוג וג’ון קרי בסיבוב הזה, וציפי לבני ושמעון פרס בסיבובים קודמים, הם פשוט שחקני דמקה שמנסים לשחק עם נתניהו שח.
הוא מושך זמן בגאוניות, מוכר להם מילים יפות, נותן להם חבל ועוד קצת, בתקווה שאבו מאזן יהרוג את התהליך לפניו. לפעמים זה עובד, כמו בסיבוב עם לבני. לפעמים קצת פחות – כמו בערוץ שניסה לנהל שמעון פרס, אבל גם אז נתניהו יכול לסמוך על שחקני הדמקה שהם לא יחשפו את פרצופו.
כמעט שנה עברה מאותה פסגה אזורית שנחשפה אתמול. קרי לא אמר כלום, גם לא הנשיא אובמה, הרצוג ידע ושתק, ואפילו א סיסי ועבדאללה החרישו.
לא הייתה שום סיבה אמיתית לשתוק. שום תהליך לא היה נעצר כתוצאה מזה, אבל מדובר באנשים רציניים, לויאליים, שמרגישים מחוייבים, מסתבר, למילתם.
נתניהו, לעומת זאת, מרגיש מחויב רק לקואליציה שלו.
•
אני עדיין חושב שהרצוג בכלל לא היה צריך להיכנס למו”מ המבזה ההוא. יש לו מספיק ניסיון עם נתניהו.
כשנתניהו לחש באוזנו את הסוד האדיר, כל מה שהוא היה צריך להגיד לו זה – ביבי, אני פה. תגיד ‘כן’ לקרי ואני מוכן להיכנס עם כל המפלגה שלי ובלי תיקים. זה הכול.
בשביל מה להיכנס למו”מ על תיקים? לכתוב מסמכים על מתווה הגז וועדת שרים לענייני חקיקה?
הרצוג היה צריך להבין מהרגע הראשון שנתניהו משתמש בו בניסיון להרוג עוד זמן, לחסל יוזמות בינלאומיות או אמריקניות חד צדדיות ובסופו של דבר, להפיל עליו את התיק.
בוז’י לא היה מסוגל להביא את המפלגה שלו, אמרו, כזכור אנשי נתניהו, בחיוך מזלזל כשאיווט ליברמן נכנס למשרד הביטחון.
עבורם זה אחלה נימוק למה ראש הממשלה לא ניסה לנצל הזדמנות להסדר קבע, שהיה לה פוטנציאל לשנות את ההיסטוריה.
הכול בגלל בוז’י.