כיף לראות חיבוקים. אבל מה ישראל רוצה

 1.

אני זוכרת את האווירה אז, בבנייני האומה, לפני ארבע שנים. ברק אובמה שביקר בארץ לא רצה לדבר בכנסת, אלא מול אלפי סטודנטים ישראלים מכל הקמפוסים בארץ (חוץ מסטודנטים מאוניברסיטת אריאל, שכניסתם נאסרה).

אובמה שטח את משנתו הסדורה ביחס למזרח התיכון ובעצם ביקש מהקהל להתקומם נגד ממשלתו הנבחרת. הוא דיבר על אלימות של מתנחלים שנותרת ללא ענישה, על פלסטינים שלא זוכים לעבד את אדמותיהם, ועל כך שהדור הצעיר שפגש בעולם הערבי רוצה בדיוק את אותם חיים שהישראלים הצעירים רוצים.

אחרי ארבע שנים של זוועות בסוריה ושל טרור איסלאמי של צעירים משולהבים באירופה, לא בטוח שהיה חוזר על המשפט האחרון. כבר למדנו לא להסתכל על העולם רק במשקפיים גלובליים של ערכים מערביים.

נזכרתי באירוע הזה כי מה שראינו ביום רביעי בוושינגטון היה הפוך לחלוטין, מכל כך הרבה בחינות. זה לא רק התוכן והגיבוי המלא לישראל שניתן השבוע בבית הלבן. זו גם המנגינה. אובמה וצוותו שלטו היטב בפרטים, ורצו להנדס את המציאות מחדש.

לא סתם יעלון כינה בעבר את ג’ון קרי “משיחי ואובססיבי”.

טראמפ לא משיחי אלא ביזנסמן, והוא ודאי לא אובססיבי. ספק אם קרא פעם אפילו דו”ח אחד על ישראל והפלסטינים. “מדינה אחת, שתי מדינות”, אמר למצלמות, “מה שהצדדים יחליטו”.

כמעט אפשר היה לשמוע אותו חושב: “מבחינתי גם שלוש מדינות, אולי אפשר ארבע במחיר של אחת? זה דיל!”

זו כבר לא האנגלית העשירה של אובמה. זה טראמפ, שאומר בשפה דלה דברים מאוד פשוטים: הוא מאוד אוהב ומעריך אותנו (וזה מצוין), ואנחנו ילדים גדולים שצריכים להתנהל לבד (וזה קצת יותר מורכב).

“אני אוביל, אני אנווט”, אמר נתניהו כשעלה למטוס, וטראמפ בעצם אמר לו: נכון, אתה תוביל, אתה תנווט. אין לי ראש לפרטים הקטנים. עזוב אותי, אני לא הולך להתקשר כל שבוע לשאול מה חדש. פרגנתי לשרה, וזה העיקר, לא?

לכן השאלה כעת היא מה ישראל רוצה.

לראשונה מזה שמונה שנים אין לנו תירוצים בנוסח “אובמה לא מרשה” ו”אסור להרגיז את ידידתנו הגדולה”. לראשונה אנחנו אמורים לא רק להתגונן אלא גם להציע, להוביל, לנווט.

ועד אז, אפשר סתם לשמוח. שלום עם הפלסטינים? אולי. בינתיים טוב שיש שלום עם הבית הלבן. כיף לראות חיבוקים ולחיצות ידיים חמות במקום רגליים על השולחן. משמח לראות נשיא שיוצא מגדרו כדי לפאר לא רק את נתניהו אלא אותנו, את הרעיון היהודי-ציוני-ישראלי בדורנו.

לכן חלק מהתגובות החמוצות נראות מוזרות.

יו”ר המחנה הציוני בוז’י הרצוג יוצא לאחרונה למפגשים מצולמים עם מי שכותב נגדו בפייסבוק.

הרעיון נהדר, אבל כדאי שיבדוק גם את התגובות שלו. בעוד שגם ציפי לבני החמיאה למסיבת העיתונאים הידידותית, כך הוא כתב אחרי אחת הפגישות החמות וההיסטוריות בין מנהיג ישראלי לאמריקאי: “היה עצוב ומביש לראות את נתניהו מתפתל ומתפתל”.

חבל. לא נראה לי שהשגריר חיים הרצוג היה כותב ככה.

אלה רגעים שבהם גם האופוזיציה יכולה להיות קצת יותר ממלכתית.

2.

יומיים דיברו שם על חוק ההסדרה ועל החלת ריבונות. ‘כנס ירושלים’ של הציונות הדתית נערך השבוע כשברקע פגישת נתניהו וטראמפ. אבל נדמה ששיא הקשב באולם השתרר דווקא כשהפוליטיקאים הלכו, בפאנל מומחים שעסק בגירושים בעידן השפע. כן, זה מטריד גם חובשי כיפות סרוגות. כן, ההסדרה והריבונות חשובות – ההסדרה של היחסים בתוך הבית פנימה והריבונות של הורים מול ילדיהם.

פרופ’ עמוס רולידר נשא שם דברים שהם אולי קריטיים יותר מכל תכנית מדינית.

“אני אגיד דברים קשים”, אמר לקהל הדתי. “כי אחרת לא נוכל להשתפר. אי אפשר לחנך בשלט רחוק. בדורנו עשינו מיקור-חוץ לחינוך הילדים. הילד עובר מיד ליד, מהגן אל הבייביסיטר אל סבא וסבתא, אבל המחירים כבדים. הילד לא עובר תהליך חינוכי, וכשאני אומר תהליך חינוכי – העיקר זה ללמד איפוק והבלגה. דחיית סיפוקים. זה המפתח, לפני כל דבר אחר.

“אבל ההורה הישראלי, שכל כך אוהב את ילדו, מתמלא רגשות אשם, ובמקום לחנך הופך להיות משרת. בשעות שהוא כבר כן פוגש את הילד, הוא רק נותן שירות: אסור להרגיז את הקליינט, הוא צריך להיות מרוצה.

“הורים נכנעים לילדים כבר בגיל שנתיים. היום יותר מאי פעם ילדים גדלים בלי היכולת להתמודד. צריך להחזיר את העבודה היסודית הזו לתוך המשפחה ולהשקיע בה. אנשים מגיעים אל הקמת משפחה עם יכולות מאוד נמוכות, וזה דווקא בעידן שבו דחיית סיפוקים הייתה צריכה להיות בשיאה: הרי רוב מה שמוכרים בסופר זה לא בריא, האלכוהול נמצא פה בשפע, העולם מלא פיתויים, והתפקיד שלנו במצב כזה הוא עצום: ליצור הורות סמכותית שאומרת לילד ‘לא’. רק ככה הילד יבנה את האישיות שלו”.

3.

לא יאומן שהביטוי הזה נכתב רק בשנת 1990. נדמה שהוא הולך איתנו כבר מאז יציאת מצרים.

“עברנו את פרעה, נעבור גם את זה”, כתב מאיר אריאל ז”ל לפני 27 שנים בלבד, והכניס את השורה האופטימית הזו לתוך הדי.אן.איי הישראלי.

פרשת השבוע, “יתרו”, היא הראשונה אחרי עידן פרעה. עם ישראל כבר ניצב למרגלות הר סיני ומקבל את התורה, אבל גם אחרי יציאת מצרים הדרך רצופת משברים. הציבור צמא, רעב, מיואש, מתלונן. ולאורך הקריאה כולה – הקריאה של הפרשות האלה אבל גם של קורות ההיסטוריה שלנו מאז – אפשר ממש לזמזם לעצמנו: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

בימים אלה עולה לרשת הארכיון הגנוז של מאיר אריאל. קטעי וידאו, הקלטות ודברים שכתב.

והנה מה שהוא מספר שם, לראשונה, על כתיבתו של השיר המפורסם: “את עיקר ההשראה אני מקבל ממה שקוראים אצלנו כתבי הקודש. מקרא, משנה, תלמוד, קצת זוהר. כמעט כל שורה בשיר ‘עברנו את פרעה, נעבור גם את זה’ מתארת סוג של דיכוי או שעבוד או השפלה, או אפילו התנכלויות מסוג שאבותינו במצרים לא הכירו. מהבנק דרך מס ההכנסה, הדימוי המרכזי מגיע משם: עברנו את פרעה ולכן נעבור גם את זה. כאילו הכול כסף קטן.

“השיר אומר בשפה קלה שיש עוד קשיים מאז אבותינו במצרים, אבל ניסיתי לשלוח את המשפט הזה על פני המים, שייכנס ללקסיקון הישראלי ויביא סוג של עידוד. אנשים באמת התעודדו מזה”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות