מה הזכירו לי צבועי השמאל הגוסס שמתלוננים על אנטישמיות בארה”ב

כשהייתי ילד, כמו כל ילד, היו ימים שלא התחשק לי ללכת ללימודים. הייתי קם בבוקר וממציא מחלה.

בהתחלה הלכתי על הראש.

“כואב לי הראש, נראלי שיש לי חום”, מלמלתי לאמא על הבוקר בפנים מעוותות משהו.

המשחק היה נהדר. אבל אמא, שפקחית הייתה, למדה עם הזמן שיש דרך לבדוק אם כן או לא.

“הנה, קח מדחום”, אמרה, “תבדוק כמה חום יש לך” – ובכך השליכה לפח החלומות לבוקר של חופש.

אבל כנראה שהרצון האנושי להיות חופשי, חזק יותר מאמהות חכמות – ואני עברתי לטיעון ‘הבלתי ניתן לבירור’.

“כואבת לי הבטן”, אמרתי בוקר אחד.

נו, מה תעשה עכשיו אמא? את העובדות בראש היא יכולה לבדוק. עם הבטן הדואבת לא היה לה איך להתמודד. זה מעורפל כזה, מטושטש.

ניצחתי את המדע.

•

נזכרתי בזה בימים האחרונים, כשלהקת הצבועים מהשמאל הגוסס מצאה לה דרך חדשה לשחק אותה שהעולם חולה.

את ה’ראש’ של אמריקה הם הבינו שאי אפשר להאשים. האיש תומך נלהב של המדינה היהודית. המדחום קבע. אלו הן עובדות.

מה עושים? הולכים על הבטן. על האומה האמריקנית.

“יש עלייה במספר מקרי האנטישמיות”, הם אומרים. עכשיו לך תוכיח שלא.

אז אגלה לכם איך בסוף גם את השקרים האלו חשפה אמא. היא הייתה מסתכלת לי עמוק בעיניים בשעה שהתלוננתי על הכאבים – ואומרת: “יחסית למישהו שסובל מכאב בטן – העיניים שלך ממש זורחות מאושר”.

היי, אתם. יחסית למי שסובלים מ’האנטישמיות הגואה בארה”ב’, אתם ממש זורחים מאושר, כשאתם מדברים עליה.