רץ עם בתו שפרכסה מחום ונזכר איך לטפל בה – בזכות פוסט בפייסבוק

ניצלה בזכות פוסט: מולי שמר אלדר, אביה של נועם, שיתף בדף הפייסבוק שלו את שהתרחש עם בתו שניצלה בזכות פוסט אותו קרא בפייסבוק, ותיאורו הפך במהירות לויראלי, נקרא על ידי מאות אלפים, ושותף על ידי עשרות אלפי קוראים.

“ביום חמישי נועם הייתה קצת חולה”, פותח מולי את דבריו, “חום של טיפונת מעל 38.8, שום דבר שצריך לדאוג בגללו יותר מדי. בשישי בבוקר היא עדיין הייתה טיפה חמה, אבל הרגיש לי שהחום ירד קצת, מה גם שהיא הייתה במצב רוח מצוין, שתתה הרבה מים ואכלה בתיאבון.

” בצהריים יצאתי איתה לסיבוב בשכונה, ובשלב מסוים היא נראתה לי קצת עייפה, מה שהיה הגיוני לאור השעה והעובדה שהיא התעוררה הרבה בלילה בגלל הנזלת. פניתי ללכת הביתה, ובדרך פגשתי את אחת האימהות מהגן, והחלפנו כמה מילים. תוך כדי שאנחנו משוחחים, הסתכלתי על נועם ושמתי לב שהראש שלה נוטה קדימה והידיים נקמצות לאגרופים ונפתחות בחזרה, כך לסירוגין בלי הפסקה.

“עכשיו, כשיש לך ילד, אתה מכיר את כל השטיקים והתנועות שהילד שלך עושה. זו לא הייתה תנועה אופיינית, כך שמיד חשדתי שמשהו לא בסדר. סובבתי אותה אלי וראיתי שהעיניים שלה פונות לצד ימין והמבט מזוגג לגמרי. כאן כבר היה ברור שהילדה מאבדת הכרה. קראתי בשם שלה וראיתי שהיא לא מגיבה בכלל. המבט נשאר פונה לצד ימין. הרמתי אותה תוך כדי שאני ממשיך לקרוא לה ולדבר אליה, וכלום. הראש היה שמוט לגמרי והעיניים התחילו להיעצם. התחלתי בריצה פסיכית לכיוון הבית”.

בהמשך מתאר האב את החוויה הקשה שעבר, ואת האימה שלו שבתו תישאר עם נזקים עתידיים. אלא שאז עלה בזכרונו פוסט אותו קרא לא מכבר ברשת החברתית: “אתה מחזיק את הילדה שלך ואין לך מושג אם היא תחיה או לא, ואילו נזקים, אם בכלל, ייגרמו לה מכל הסיפור הזה. תוך כדי ריצה נזכרתי בפוסט שקראתי לפני כמה חודשים בפייסבוק, שנכתב על ידי אב שתיאר סיטואציה דומה עם הבת שלו. כשקראתי את זה אז, נחרדתי מהתיאורים, ולכן הטיפול נחרט לי עמוק בראש – צריך להפשיט את הילדה ולעטוף אותה במגבת ספוגה מים קרים. פרכוסי חום הוא קרא לזה, נזכרתי. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותו זמן היה – אלוהים, רק שזה יהיה פרכוסי חום ולא משהו חמור יותר”.

בינתיים הוזעק אמבולנס, והכוננית במד”א הורתה להם גם כן לעטוף את הילדה במגבת. “אחרי חצי דקה”, מספר מולי, “נועם התחילה להשמיע מין ציוצים קלים, סימן ראשון להתאוששות. העיניים עדיין מביטות הצידה, ואפס תגובתיות. בהדרגה הציוצים הפכו לבכי קל. תוך חמש דקות כבר היה אצלנו בבית צוות טיפול נמרץ של מד״א, וכמה דקות אחר כך כבר היינו על האמבולנס בדרך לבית החולים”.

סופו של הסיפור הוא שהילדה שוחררה מבית החולים עם אנטיביוטיקה, והתברר כי היא לא היתה בסכנת חיים, ומולי מסכם: “התלבטנו אם לשתף את האירוע בפייסבוק, אבל העובדה שידעתי מה לעשות בזמן אמת בזכות אותו פוסט בפייסבוק, שכנעה אותי… לשתף לא רק כדי שאנשים יידעו מה לעשות, אלא גם כדי שרמת החרדה, שתהיה גבוהה בלאו הכי, אולי תרד טיפונת, על סמך הידיעה שבסופו של דבר מדובר במשהו שאיננו מסכן חיים.