זה קרה, כמה סמלי, ביום שנכפל בו ‘כי טוב’, יום שלישי.
הבשורה על שחרורו של מרן ראש הישיבה, הגראי”ל שטיינמן, מבית החולים אל ביתו ברחוב חזון איש 5 פשטה במהירות והפכה לבשורת היום.
איך סיפר לי אחד מתלמידיו? “במשך שבועות התפללנו כמו שרק ‘אלול’ מסוגל להוציא מהלבבות. בכל פעם בה הגיעה בשורה מרה על החרפה במצב, הפכו התפילות לרוטטות ומתחננות כמו ב’נעילה’. ביום שלישי, אתמול, הרגשנו כמו בשמחת תורה. פתאום פרצה השמחה הגדולה, שהגיעה אחרי שבועות של חרדה ודאגה”.
באותם שבועות מדאיגים, החל להופיע בעקשנות תואר חדש, תואר שנלווה לתארים הקודמים של ‘מרן’ ו’ראש הישיבה’ – רבן של כל בני הגולה.
יש מי שתהו על מה ולמה הוצמד התואר הזה. חלק תהו ממקום של התרסה (ולא אליהם נועדו דבריי, בבחינת, זר לא יבין, וכך גם מי שמתעקש להיות בגדר ‘זר’), אך חלקם, ובעיקר מי שלא זכו להכיר את דרך התורה והמצוות, שאלו מתוך רצון להבין: איך הפך המנהיג הישיש, בן ה-103, ממנהיג הציבור הליטאי, מנהיגה של תנועת ‘דגל התורה’, לרבן של כל בני הגולה?
•
בעיצומם של ימי החרדה יצאה ישיבה קטנה מאחת הערים החרדיות לשבת התאחדות בעיר בצפון.
“הייתי בהלם”, סיפר אחד מהמשתתפים באותה שבת. “על לוח המודעות של פנימיית הישיבה הדתית-לאומית בה התארחנו תלתה מודעה ובה קריאה לשאת תפילה לרפואתו של גדול הדור הגראי”ל שטיינמן. למודעה צורף שמו המלא, לרפואה שלמה. זה היה פתק קטן, אבל הוא לימד אותי פרק”.
זהו רגע בו אתה קולט ש’הרב שטיינמן’ כבר מזמן אינו רק מי שמנהיג את ‘דגל התורה’. מנהיגותו חצתה זה מכבר מגזרים. חסידים, ספרדים, תלמידי החזון איש, תלמידי הרב חיים גרינמן זצ”ל, ישיבות קטנות וגדולות מכל הזרמים, העדות והחוגים, תלמודי תורה, סמינרים – כל אלו ועוד משחרים לפתחו במהלך שני העשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר פטירתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל.
במהלך השנים הוא ביקר בכל כך הרבה ישיבות – מתפרח שבדרום ועד נחלת הלוויים שבצפון, עבור דרך ישיבת ‘פורת יוסף’ הירושלמית ספרדית – במחנה ‘בני תורה’ של הגרב”מ אזרחי לבחורים מתחזקים שיפארו בהמשך את כותל המזרח של עולם הישיבות; הוא כיתת את רגליו לאורכה ולרוחבה של הארץ, בבית שמש, במודיעין עילית, בבני ברק, בירושלים באופקים, בטבריה, בצפת, בכרמיאל – איפה לא. הוא השיב בשו”ת למחנכים, השתתף באירועים שכינסו, בוועידות חינוך – ואפילו ליהודי צרפת וארה”ב הגיע לביקורים מחזקים.
אין גדול בתורה, מכל מקום בתבל, שמגיע ארצה ולא עושה את דרכו מיידית אל הבית הפשוט (גשמית) והעצום (רוחנית) שבחזון איש 5.
לא היינו זקוקים לאשפוז כדי לדעת זאת.
•
ובכל זאת, הימים הללו, ימי הדאגה, הפכו לסמל ומופת.
אין חסידות שלא נשאה תפילות, אין עיתון שלא יצא בכותרות ענק עם השם המלא לתפילה ולבקשת רחמים – כשהמודיע, המבשר ויתד מדווחים מידי יום על המצב.
באותו יום שישי בו התפרסמו ידיעות מדאיגות התיישבו בחסידות ויז’ניץ לומר את כל ספר רביעי בתהילים, בחסידות גור נשאו תפילות, כך גם בהיכלי הישיבות של החסידות; אפילו בישיבות הכיפה הסרוגה התחננו וביקשו. בהיכלי הישיבות הליטאיות התכנסו לאמירת תהילים ערב אחר ערב, תוך שהם עורכים כינוסים מיוחדים שהוקדשו לחיזוק לרפואתו של גדול הדור.
בכל בתי הכנסת, בכל רחבי הארץ, נישאו תפילות. מודעות מודפסות הגיעו אל מערכת חרדים10 מערים שונות בארץ, חלקן מאוכלסות במיעוט חרדי בלבד (קרית אתא, רק לדוגמה).
גדולי ישראל כיתתו רגליהם לשאת דברים, להתחנן בבקשה להתחזק לרפואת מרן. הגאון הרב משה הלל הירש הרחיק עד ל’קול תורה’ הירושלמית וחיזק גם שם, מלבד בישיבתו ‘סלבודקא’; הגאון רבי דב לנדאו מסלבודקא הגיע ל’נתיבות החכמה’ (וולפסון); הגה”צ רבי דב יפה, משגיח ישיבת רכסים נסע במיוחד למירון כשהוא נושא שם דברי חיזוק ומכנס כינוסים לתפילה; כך נהג גם הגאון הרב מאיר מאזוז בישיבתו ‘כסא רחמים’ – וזהו רק כטיפה מן הים.
להיזכר לרגע בשירה האדירה שקיבלה את פניו של מרן עם כניסתו למקום הכי לא טבעי, לחתונת גור, כשהציבור כולו שואג “ויעשו כולם אגודה אחת”, ולהבין: לרפואתו של מרן ראש הישיבה הפך עם ישראל לשבועות אחדים להיות לאגודה אחת.
כי רק רבן של כל בני הגולה מסוגל לאחד את עמנו המפורר, את הציבור החרדי לפלגיו. ורק רשעים על פתחה של גיהנום אינם רואים את האור, לא מבינים את משמעות המראות הנגלים אל מול עיניהם.
אשרינו שזכינו, שזכה דורנו.