1.
ביום שני בערב, ברדיו, בדרך, דיברו על שוברים שתיקה, על חוק ההסדרה ועל עוד עדכוני שמפניות וסיגרים של מילצ’ן. בפנים, באולם במלון ‘קראון פלאזה’ בירושלים, נועה אריאל הכריזה על מהפכה.
“זו הכותרת הכי חשובה של התקופה הזו”, אמרה לקהל המורים והמפקחים, שבא לבדוק את ההצגה שלה עבור בתי הספר שלהם. “זה תהליך של יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. אנחנו נלחמים במכת המעשים החמורים. אנחנו מצילים את הילדים שלנו. אנחנו מנקים את העולם מזוהמה אדירה. זה היסטורי. אנחנו מעבירים הילוך בקשר החיובי והאמיתי בין הורים לילדים”.
אריאל, שמתגוררת ביישוב יצהר, עוסקת בתיאטרון כבר עשרות שנים. הרב יצחק גינזבורג הוא הרב שלה.
“הרב אמר לי להפוך את העולם, לתקן אותו”, היא אומרת לקהל. “יש לי המון הצגות יפות לט”ו בשבט ולחנוכה, אבל את ההצגה הזו אני מתחננת שתזמינו, כי היא יכולה להציל חיים. בואו נחזיר את העולם להיות מקום בריא”.
ואז היא מתחילה.
ההצגה “ציפור קטנה צייצה לי סוד” מציגה באמצעות בובות סיטואציה של פגיעה. התיאטרון מאפשר לה לגעת ברגישות בדילמות קשות.
העלילה מתארת ציפור קטנה וסקרנית שהציפור הגדולה והמכובדת של היער מזמינה אותה לביתה, שם היא מתחילה במשחקים חביבים אבל מבלבלים, ובסוף מכאיבה לציפור הקטנה. אריאל בחרה בסיפור כזה כי רוב הפגיעות בילדים מתרחשות במרחב הקרוב, על ידי דמות שההורים מכירים ואפילו מעריכים.
האמירה המפורסמת שלנו, ההורים, “אל תלך עם זרים” – ממש לא מספיק יעילה.
ככל שחולף הזמן, הציפור הקטנה מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל לא מבינה את חומרת הדברים, ובעיקר מתביישת לספר על כך. הציפור הגדולה גם משביעה אותה שלא תגלה לאיש.
בסוף הציפור הקטנה מחליטה לספר לאימא, שתומכת בה ומגבה אותה. ההצגה מסתיימת בשיר: “שמח לי מאוד, שגיליתי את הסוד, סיפרתי מה קרה, עכשיו יש לי עזרה, לא מסתירים מההורים, שום דבר בכלל, מספרים הכול, זה כלל”.
האור נדלק ואריאל עונה למבול השאלות של הצופים.
נראה שכל מי שנוכח שם רוצה להזמין אותה למוסד שלו. היומן, אגב, מלא. התיאטרון מופיע שלוש ואפילו ארבע פעמים ביום בבתי ספר ממלכתיים, ממלכתיים-דתיים וגם חרדיים. ההצגה משנה את השיח בבית ספר.
יש ילדים שבאו בעקבותיה למורה, ליועץ או להורה ואמרו: “אני ציפור קטנה ויש לי סוד”.
“יש כאן בשורה אדירה”, מנסה אריאל לעודד את הקהל המהורהר והמדוכדך. “התוקף בדרך כלל לא פוגע והולך. הוא מייצר תהליך, הוא בונה אמון. אם נלמד את הילדים לספר כבר בתחילת התהליך, כבר בפעם הראשונה שבה חשו בלבול – נוכל לעצור את זה.
“גם אנחנו צריכים לשים לב לסימנים מדאיגים. בהצגה רואים התנהגויות לא סבירות של הציפור הקטנה, שצריכות לעורר חשד אצל ההורים – היא הולכת לישון בלי לדבר עם אף אחד, היא מתחצפת.
“יש מושג חשוב ששמעתי מאנשי המקצוע: ‘הורים שאילים’. אנחנו צריכים להיות הורים שאילים, כאלה שאפשר לשאול אותם”.
2.
למחרת אני פוגשת את רן יהושע וטלי גילדין, שני מחנכים ירושלמים.
יחד עם המטפל שניאור וולקר, גם הם מנסים לטלטל את מערכת החינוך לעסוק בנושא הטעון הזה דרך התיאטרון. לתכנית שלהם קוראים “לתת פה”.
למה? כי לדבריהם התוקף מתנהג כצייד שמחפש את הילד השקט, החלש, שאין לו פה, כזה שנראה כאילו לא יספר כלום למבוגר. בו קל יותר לפגוע.
בסדנאות ובהצגות שלהם הם מנסים לתת פה לילדים כאלה, כדי לעצור מצבים של פגיעה, אבל גם לתת פה למבוגרים, כך שיידעו איך להגיב ולהתמודד. ביקשתי מהם כלים מעשיים עבור הורים מודאגים, מתוך חוברת שהם יפיצו בקרוב על “מוגנות”.
הנה העקרונות שהכי חשוב להם להנחיל לכולנו:
• כדי שילדים יספרו על פגיעה הם צריכים להרגיש שיאמינו להם ולא ישפטו אותם. הם צריכים להיות בטוחים שנהיה בצד שלהם, שהם אהובים ללא תנאי. לשם כך יש ליזום שיח מתאים ופתוח, בתוך שגרת היומיום. למשל: “קראתי הבוקר כתבה על משחקים לא נעימים בין ילדים, זה קורה גם אצלכם בכיתה? ואם זה היה קורה, מה היית עושה?”. אם אנחנו שומעים ביחד מישהו מקלל קללה בוטה, זו הזמנות לדבר על כך שהאיברים שלנו הם שלנו, וחשוב לשמור על שפה נקייה ומכבדת.
• ילד שרוצה לפנות למבוגר בנושאים האלה יזרוק קודם כל “בלון ניסוי” כדי לבדוק אם המבוגר יכיל אותו. אם הוא ירגיש שלא, הוא ישתוק. חשוב לתת לילד רושם שאפשר לגשת אלינו עם כל נושא. אם שידרנו לו בעבר ריחוק וסגירות, חשוב לתקן.
• כללי המוגנות הכי בסיסיים כשמשהו קורה הם: להגיד לא, להתרחק ולספר. צריך להדגיש שקשה מאוד לפעמים להגיד לא ולהתרחק, אבל תמיד אפשר לספר, ואף פעם לא מאוחר מדיי לספר, גם אם הסוד נשמר והוסתר כבר זמן רב.
• אין טעם להפחיד את הילדים ולהגיד “יש פדופילים בכל מקום, כולם סוטים”. צריך לשדר ביטחון ואמון: הגוף שלנו הוא רק שלנו, ואנחנו מעדכנים את ההורים בדברים שמטרידים אותנו. הנחת היסוד היא שהגוף שלנו נפלא והאיברים הפרטיים הם טובים וחשובים, ולא רעים. מגע מתאים הוא חשוב ומחבר, ודווקא לכן צריך לשים גבולות ולשמור על עצמנו.
• מחקר אוסטרלי קבע שאם לילד יש “שומר פוטנציאלי”, כלומר מבוגר שמדבר איתו מראש על מוגנות ושאליו הוא יכול לפנות בכל מצב, הסיכוי שהוא ייפגע קטן דרמטית. ילד כזה משדר שלא כדאי להתעסק איתו, כי יש לו למי לספר.
• מוגנות היא לא תיאוריה אלא דבר שצריך לתרגל. הרי גם חצייה במעבר חצייה היא דבר שמתאמנים עליו עם הילד. לכן צריך לדמות עם הילד סיטואציות. לא בלחץ ולא בהיסטריה, אלא בקלילות: מה קורה אם מישהו ניגש אליי באוטובוס? אם מישהו פונה אליי במחשב? אם מורה או מדריך מתקרב אליי יותר מדיי?
• אם חלילה הילד מספר על פגיעה, התגובה הרצויה היא: “טוב שסיפרת, כל הכבוד, אני מאמין לך ואנחנו נטפל בזה, נעבור את זה ביחד”. זה לא הזמן לחקור או לשפוט, וגם המבוגר צריך להתייעץ עם גורמי מקצוע כדי להחליט איך להמשיך. מחקרים מראים שאם התגובה היא נכונה ואם מצליחים “להיות שם” בשביל הנפגע, הריפוי מתחיל כבר באותם רגעים.
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’