האם כחלון עשה השבוע טעות נדירה?

באוגוסט 2014 מצא את עצמו משה כחלון די במקרה מול עיסאווי פריג’, חבר הכנסת ממרצ.

כחלון בדיוק היה עסוק בגיבוש המפלגה החדשה שלו ולפריג’ הייתה עצת זהב בשבילו. “אתה צריך לקחת כמספר 2 שלך גנרל אשכנזי”.

לא היה קשה לראות את סימן השאלה שהלך וגדל על פניו של כחלון. היה ברור שאין לו מושג מי זה הערבי שמדבר אתו ולמה דווקא הוא ממליץ לו על גנרל אשכנזי.

באותם ימים כחלון נהג לומר שבשום פנים ואופן לא ייקח גנרל כמספר 2. נמאס לו מכל הגנרלים האלה ומהכרטיס החופשי שהם רגילים לקבל.

קח מישהו כמו גלנט, המשיך פריג’. הימים ימי ‘צוק איתן’ והאלוף בדימוס גלנט בילה שעות רבות על מסך ערוץ 2.

לא בגלל פריג’, כמובן, כחלון העניק לגלנט את המקום השני ברשימתו.

ב’כולנו’ יש טענה עקשנית שצירוף גלנט נבע בכלל מהבנה מוטעית של כחלון לגבי סקר שהציג יועץ הסקרים שלו בבחירות, ישראל בכר. בכר הנפיק ממצא, לפיו הצטרפות של גלנט לכחלון מעלה רק בקרב אחוז קטן של בוחרים את הסיכוי שיצביעו לכחלון. כחלון הבין שגלנט יוסיף כמה מנדטים.

נכון או לא, אין ספק שכחלון מצטער מאוד על ההחלטה לצרף את גלנט.

הוא גם לא רווה נחת משאר החברים שבחר לצמרת מפלגתו. ברור כבר לכול שאלי אללוף, על מעלותיו וכישרונותיו, לא מתאים לכנסת ולא ימשיך לקדנציה שנייה. מייקל אורן כבר מזמן מתפקד כלווין עצמאי, שנטש את חללית האם. אבי גבאי התפטר ועזב, למורת רוחו של כחלון.

מה שמדהים בכול הסיפור הזה הוא שלא שמעתם על עימות קשה בין אף אחד מהם לכחלון.

יש לשר האוצר יכולת פנטסטית לא להיכנס לעימות, גם כשהוא מאוד כועס. אולי שליטה עצמית, אולי החשש מעימות, אבל השורה התחתונה היא שתתקשו למצוא בכול המערכת הפוליטית אנשים שממש התעמתו עם כחלון, או כועסים עליו מהבטן.

בכלל, ההתנהלות האנושית של כחלון כפוליטיקאי היא כמעט מושלמת. הוא אומן בשיחות בגובה העיניים, בחוסר התנשאות, בלבקש עצה, בלהמתיק סוד, אוהבים אותו בצמרת האוצר (חוץ מאורי יוגב, כמובן) ומחבבים אותו עמיתיו לשולחן הממשלה.

כחלון פשוט קורא מצוין את המפה הפוליטית.

•

אבל השבוע כחלון עשה טעות פוליטית די נדירה. תמיכה של סיעת ‘כולנו’, בהנחייתו, בחוק ההסדרה היא קודם כול טעות עניינית. זהו חוק של גזל וסיפוח, שאפילו היועץ המשפטי לממשלה לא יכול להגן עליו. זו גם טעות פוליטית.

כחלון שונא את הציפיות של השמאלנים ממנו להילחם את המלחמות שלהם. אני המעצור מפני פגיעה בבית המשפט העליון ובמערכת החוק, הוא נוהג להזכיר ובצדק. אני מצליח לגרום במו ידיי להקמת התאגיד, למרות שזה ממש לא הדבר שבשבילו נבחרתי, הוא אוהב לומר וגם זה לא בלי צדק.

כחלון הוא איש ימין, שישמח לחזור לליכוד ביום שאחרי נתניהו (אם יגיע יום כזה). זה באמת לא הוגן לצפות ממנו שיתנגד לבנייה בהתנחלויות, אבל ל’חוק ההסדרה’ גם אנשי ימין מובהקים מתנגדים.

כחלון יגיד לכם שהוא לא יכול להתנגד לחוק ההסדרה כי ההסכמים הקואליציוניים לא מאפשרים לו את זה. זה כבר, כנראה, המקום בו הפחד שלו מעימות בא יותר מדי לידי ביטוי.

ראשית, לא היה חוק הסדרה על הפרק, כשנחתמו ההסכמים הקואליציוניים. שנית, אם הוא היה מתנגד, כל הקואליציה הייתה מתקפלת ברגע. אף אחד שם לא רוצה בחירות ורוב מרכיביה רק חיפשו מישהו שיעצור את החוק הזה.

הכי נוח היה להם להגיד – כן, אנחנו מאוד בעד החוק, אבל כחלון נגד ובלי כחלון אין ממשלה. נפתלי בנט איים בעבר לפרק ממשלה על שחרור אסירים. זה היה בהסכם הקואליציוני? אהוד ברק איים לפרק את ממשלת אולמרט בגלל עדות טלנסקי. זה היה בהסכם?

כחלון היה צריך להבין שלא צריך שום הסכם כדי להסביר לציבור, כולל הציבור הימני, שידו לא תהיה במעל הזה של חוק ההסדרה.

הוא גם היה עושה את הדבר הנכון וגם היה מחזק את הדימוי הפוליטי, שמאוד משתלם לו, של מנהיג ימין שפוי.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’