לכל משפחה יש ‘סלב’ • זכרונותי משבת שבע ברכות

ההודעה הקשה הגיעה עם תחילת השבוע: אנחנו, מוזמנים לשבת שבע ברכות. ‘אתם כמו משפחה שלנו’, אמרו הורי החתן, בחיוך צופן סוד, ‘ואנחנו רוצים אתכם אתנו. במלון בנתניה’.

בטח, חייכנו גם אנחנו כמו זוג נוכלים, כשבליבנו אנחנו מאחלים להם לא מעט רוע. בעצם הרבה. 24 שעות, או 29 שעות דביקות באולם מיוזע, והאזנה לדרשות של מרצים שאינם בהכרח מן השורה הראשונה. גם לא השישית. התינוק, ידענו, יישארו שוב אצל הגיסה שתביט בנו בעיניים רעות, אבל בחיוך תאמר: בטח, תיהנו. מכל הלב.

ואכן נהנינו. זה החל עם הוויכוח חסר החן בין המחותנים מי ידרוש בתפילה בין קבלת שבת לערבית, כשכל אחד דוחק ברעהו. לשמחתינו איש מהם לא דרש, במיוחד לאור העובדה שאחיה של הכלה ביקש להבהיר לכולם כי הטרנד החדש בתפילות השבת הוא שירי קרליבך מלהיבים במהלך מזמורי קבלת שבת. בגבעת שמואל, הבטיח לנו, מדובר בנורמה מקובלת. כולם שם ‘משוגעים על זה. ייתכן. העניין הוא שאנחנו היינו בנתניה, לא בגבעת שמואל, ושם מסתבר כוחו של ר’ שלמהל’ה יפה פחות . 35 דקות של פיזוזים ומנגינות, חלקן מוכרות, ליוו את צווחותיו של המתבגר, ורק בשירת אדון עולם תפסנו שהקונצרט נגמר.

ואז נכנסו הגברות פנימה. את האוכלוסיה הזו ניתן לחלק לשתי קטגוריות מרכזיות, אלו שבאו להיראות, ואלו שבאו עם הילדים. הביגוד המוקפד, נעלי העקב הגבוהות, 8000 השקלים של פאות הקסטם שהתנוססו על ראשן, והלבוש המתחלף: מדוע למען ה’ יש צורך להחליף תלבושת בכל סעודה, האם חל שינוי קרדינלי בזמן שבין ארוחת הערב לארוחת הבוקר? אם אכן כך ארע, מדוע שלא תשתפנה את כולנו בהתרחשויות? מכל מקום, היו גם נשים אומללות מהעשירון התחתון שהחליפו את בגדיהן רק פעמיים במהלך השבת והכל נדו להן בראשן.

הסעודה החלה, וארבעת האנשים שישבו מצדי ומולי ניסו באופן מעורר הערכה לייצר סוג של סמול טוק מאולץ. הדבר דרש מאמץ ניכר לאור העובדה כי לא הכרנו האחד את רעהו, ומלבד היכרות עם הורי החתן או הכלה לא מצאנו כל קו משותף. לאחר שביררנו ביסודיות היכן מתגורר כל אחד, מה הוא עושה בחייו, וכיצד הוא קשור לארוע חל שקט מביך שהופרע רק עם גילוי הידיעה המרעישה כי זייבלד – יהודי שמן שישב מולי ולא הפסיק לאכול חלות – ואני, מכירים אדם שמתגורר בשכנות אלי בשם תמיר.

התרגשות היתה רבה, חייכנו בחמימות האחד לשני וידענו כי שעה של קורת רוח לפנינו. אלא שלאחר רגעים נזכרתי שאני מודע אמנם לעובדה שאדם בשם תמיר גר לידי, ואף וויתרתי לו פעם על תורי בקופת החולים, אך מעבר לכך ולפריט המידע כי הוא נוהג על מכונית פיאט פונטו לא יכולתי לתרום מאום לזייבלד שנראה היה להוט לדבר על תמיר בכל מחיר שבעולם.

קולו של המנחה הציל אותנו מהמבוכה. הוא נעמד והחל לשאוג כשהוא מתבל את דבריו בהומור. כעבור דקות ספורות הבנתי שני דברים: א. איש לא מינה אותו להיות המנחה. ב. סטנדאפ אינו הצד החזק שלו. מכל מקום הוא לא חדל מלהזמין את אבי החתן במשך כרבע שעה, והבטיח כי נכונו לנו דרשות נפלאות במהלך השבת. הוא כמובן ביקש מן הנשים להיות בשקט אך הן צחקו בפניו ולכל היה ברור כי זו לו ההנחיה הראשונה.

היציע של השרופים

הדרשנים כמו הבנות התחלקו גם כן לשנים: אלו שהכינו דרשה, ואלו שהבטיחו כי הם לא הכינו דבר, אך ‘אין מסרבין לגדול, והם יגידו משהו’. הקבוצה השניה מסתבר, היא המסוכנת ביותר. הם אמנם לא הכינו, והם אולצו לדבר, אך הם אינם סותמים את הפה. היכולת שלהם לדבר במשך דקות ארוכות היא אחת התופעות האנתרופולוגיות המרתקות ביותר: כיצד אדם שלא הכין, והבטיח רק ‘לומר משהו’ לא מסוגל לחדול מלהמטיר כל כך הרבה מלל, ולענות עשרות אנשים מבוגרים שכל פשעם הוא היכרות עם אבי הכלה.

מכל מקום, הדרשות נישאו, וגם הערותיהם ופרצי הצחוק של היושבים בקהל נשמעו היטיב מאגף מסויים שהיה דומיננטי לאורך כל השבת. משהו כמו היציע המזרחי של אוהדי ביתר. נכון אמנם ש- 80 אחוזים מכלל המוזמנים לא הצליחו לעקוב אחרי החלפת המהלומות המילוליות בין הדרשן לחכם התורן מהאגף החזק, אך זה לא הפריע לחבריו לצחוק מכל תנועה שלו גם אם היא היתה לגמרי מקרית.

האוכל שהוגש בינתיים אגב, היה בסדר גמור, אם כי הצטערתי מעט שחולצתי כמו כל החולצות של אלו שישבו בשולחנות הסמוכים הוכתמה בשמן של הדגים, שהוא כידוע לא יורד גם בכביסה רתוחה, אך כפי שהתבטא כבר החכם ג’רום: אין לך שמחה שאין בה קורטוב של צער, כמו שאמר אותו אדם שחותנתו מתה והוא נתבע לשלם דמי קבורה.

מי יושב ליד יוסף?

לכל משפחה מסתבר, יש את ה’סלב’ שלה – האיש שבמרחב המצומצם של המשפחה המורחבת הוא הדמות החשובה, ושכשהוא נואם אפילו הנשים עם העקבים הגבוהים ביותר מדברות בלחש.

אצלינו היה זה ‘הדוד יוסף’. יוסף הוא משגיח כשרות במערכת כשרות לא מאד מובילה, אך זה לא הפריע למנחה להציג אותו כ’גאון רבי יוסף מראשי הכשרות בארץ’. הגאון יוסף נעמד לדבר, ומשפטיו הראשונים גררו צחוק של הערכה וציפייה מתוחה.

למרות נסיונותי לא הצלחתי להבחין ביכולתו הרטורית המופלאה, וגם מנהגו למשוך בחגורת מכנסיו בכל דקות ספורות גרם לי לעצבנות ולתחושה של אי נוחות שבתורה הביאה את זייבלד שישב מולי – והמשיך ללעוס חלות כל העת – להביט בי בחומרה.

המשפחה מכל מקום הגיבה בהשתנקויות של בכי, ובמחיטת אף מעת לעת שהגיעו לשיא כשהזכיר את הסבא מנוחתו עדן או את הסבתא שהיתה יכולה להיות עמנו אילולי נדרסה לפני 35 שנים. אני אמנם לא הכרתי את הסבתא, אך אני לא יכול להישבע שחסרונה הורגש במהלך השבת, או בכלל במהלך חייו של הצעיר שישב על יד כלתו ולא חדל מלצחקק עמה. חסרונו של המזגן היתה דומיננטי יותר.

כשחבריו של החתן עלו לדבר התמלאו עיני דמעות. הן הפריעו לי להתבונן בצעיר שזה עתה נישא ושאותו הכרתי כילד נרגן, חסר תועלת, ובעל מנהג מגונה שכלל בעיקר הצקות בלתי פוסקות לאחותו, הופך לנגד עיני לצדיק נסתר, גאון מופלא, ובעל מידות נאצלות. ההתרגשות גדלה שבעתיים כשהנסתר גופו קם לדרוש בסעודה השלישית והחל להודות לכל משפחתו.

היה זה מחזה מרהיב. הוא הודה להוריו בקול רועד וסיפר על הקשר המיוחד ביניהם. נזכרתי בסצינה מלבבת, שארעה לפני כחמישה חדשים, אז שבר לו האב את הנגן בטעות, או שלא, והלה הודיע לו בצרחות ובפנים אדומות כי על פי דין תורה ולהבדיל על פי החוק הבינלאומי חייב הוא לשלם על מכשיר חדש בצירוף פיצויים ועגמת נפש, ותהיתי אם לכך התכוון באותם יחסים מופלאים, או שמא כוונתו לפולמוס שהתעורר שבוע קודם לכן עם אמו – האם נדרשת היא לרכוש לו חדר שינה עץ מלא קומפלט כפי שהוא מעוניין, או די לו בהיירייזר כמו שציפתה האם?

את השאלה דחיתי לפעם אחרת כי הצעיר פרץ לפתע בבכי קורע לב כשדיבר על אחותו ועל התמיכה לה זכה ממנה בכל השנים. גם אנחנו דמענו, בכל זאת השעה היתה כבר 21:15, שלשת רבעי שעה אחרי צאת השבת, ונתניה רחוקה מהגיסה עם העיניים הרעות מרחק של שעה וחצי.

מצד שני לא חפצנו לוותר על המנהג הקדוש של השלכת המגבות והמפיות המטונפות על החתן, שבגללו נאלצנו לבלות שבת עם האנשים שכה יקרים לנו.

• המאמר, כתמיד, נכתב בהומור ואינו משקף את שבת שבע ברכות האחרונה של אחי ר’ אריה, בה נהניתי עם משפחתי וידידי הקרובים.