התקיפה, הטלטלה והחיפוי • סיפורו המזעזע של ילד חרדי מרמות

יעקב סלע, כיום יועץ תקשורת המתגורר בגבעות איתמר, גדל בקהילה החרדית של שכונת רמות ד’ בירושלים, לאחר שהוריו חזרו בתשובה. הוא היה רק בן 10 כשהותקף לראשונה על ידי אברך בבית הכנסת.

למרות שבחברה החרדית מתחולל שינוי ביחס לעבירות חמורות, כשהגיע השבוע סלע – כשהוא מתועד על ידי ערוץ 10 – לסגור עם התוקף חשבון, הוא גילה כי הוא לבד מול כל הקהילה.

בגילוי לב נדיר מגולל סלע, בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו, את סיפורו המזעזע:

“גדלתי כילד חרדי בשכונת רמות בירושלים, בן למשפחת חוזרים בתשובה שמנסים בהצלחה לפלס דרכם למיינסטרים הליטאי. כמובן שסבלנו מאפליה, אבל זה הנוהל – שלמונים פה, שוחד שם, ואתה מתקבל למוסדות הטובים בירושלים.

כילד לא אהבתי את הבית. ההורים שלי נפלאים אך הדבר לא היה תלוי בהם. הייתי ילד שאוהב את הרחוב, את המרחב ואת החברה. אחרי החיידר הייתי מגיע הביתה, חוטף משהו לאכול, ותיכף יוצא לשחק. בית הכנסת היה מקום המפגש עם החברה.

בית הכנסת היה מחולק לחסידים וליטאים. תמיד קינאתי בחסידים המאוחדים כולם, תמיד ניסיתי להצטרף לחבורה הזו, אך מחסום שפת היידיש הפריד בנינו.

את המתמידים של הרב ח’ מכירים כולם. אציין שבכל ריכוז חרדי יש מתמידים, בו ילדים קוראים תהילים ומקבלים ממתק, אך במתמידים של הרב ח’ הכל היה שווה יותר. יושבים מאות ילדים וצועקים בגרון ניחר תהילים, אחר כך פרקי אבות ובסופם שרים את השירים המעודכנים בפלייליסט החרדי.

כשמאות ילדים שרים יחד, אי אפשר שלא להצטרף. עד היום אני נהנה לשמוע מחלון הוריי את אותה השירה והממתקים, אוי הממתקים. אחרי השירה האדירה, עובר הרב ח’ ילד ילד בשמו ומעדכן אותו בכמה ממתקים זכה, על פי מידת השתתפותו. המינימום הוא שניים, והמקסימום ל’חתן’ (בהגייה חרדית עם שני קמץ) שמקבל בערך 12 ממתקים.

בסיום, המתמידים פורסים על שולחנות בית הכנסת חבילות של הממתקים הכי מעודכנים בשוק, מגלידות וארטיקים עד חבילות חטיפים גדולות. סוכריות שוות בקצה אחד וחבילות של קלפי רבנים בצד השני. כמובן שהיו פרוטקציונרים, שהיו מקבלים המון, וילדים נשכחים קיבלו באופן קבוע את המינימום – אני הייתי שייך לאחרונים.

את הממתקים היו מאכסנים במקלט ובעוד חדר צדדי בבית הכנסת. כמה כספה נפשי באותו מפתח למקלט. ‘אם אני לא מצליח לקבל ממתקים בדרכים ישרות ננסה בדרך עקלקלה’, חשבתי לעצמי, ילד בן 9-10, אל תשפטו.
כל שבוע הייתי צועק חזק יותר, אך דבר לא עזר. סתם ילד קטן ולא נספר שמקבל את המינימום. אך אז הוא הגיע, האיש והמפתח, ‘שייע’.

•

עיני נץ היו לו ל’שייע’. הוא ראה כמה כספה נפשי באותו מפתח והוא, שהיה לו, הציע לי אותו. כמובן שרציתי את המפתח, והייתי מוכן לעשות בשבילו הכל. כמובן שהסכמתי לבוא לעזור לו רגע במקלט של רובין 6 (ואולי היה זה בכלל רובין 8?).

במקלט של רובין 6 ביקש ממני שייע לנגוע בי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אך כשעומד המפתח אל האושר מנגד – אתה לא מתנגד. הסכמתי לו לנגוע לי רק בבטן, מעל הציצית. שכבתי שם על מזרון והוא החל לגעת בי. לא זוכר תוך כמה זמן הוא סיים, אך בפעם הזאת לא היה דבר מעבר (חמור ומזעזע כשלעצמו).

קיבלתי את המפתח והייתי מאושר. לעבודה ולמלאכה, עכשיו אפשר לגנוב ממתקים. ושוב אל תשפטו.  מדי יום יומיים הייתי נכנס ובולס חטיפים, לא מקפח גם את הכיסים. בכללי היו אלו רגעי אושר צרופים.

עד שבאחת הפעמים בהם סעדתי במקלט, הגיע ‘שייע’, על פניו לבש ארשת תדהמה: ‘מה אתה עושה פה? למה אתה אוכל ממתקים?’

גמגמתי, לא הייתה לי תשובה, חשבתי שהוא חבר איתי בקנוניה אך הסתבר שלא. ‘אני אלשין עליך לרב ח’, אמר. התחלתי לבכות, ‘רק לא זה’, חשבתי, ‘מה אני אעשה בשבתות?’, הרב ח’ בטוח לא יסכים לי להשתתף יותר במתמידים.

אל דאגה, לא אלמן ישראל, ל’שייע’ היה פתרון. סלע מתאר כיצד ביצע בו ‘שייע’ מעשים נוראים.

“לא ידעתי איך להגיב ומה עובר עלי. במבט לאחור, אני בהחלט יכול והגיד שקפאתי. מאז זה הפך לריטואל קבוע. הוא היה פוגש אותי בבית הכנסת, וקדימה לחדר תה\מקלט בית הכנסת\ מקלט רובין 6\ חדר מול מקלט בית הכנסת ועושה בי את זממו. אני זוכר איך אני מאיר עם שעון הקאסיו המשוכלל שלי לבדוק כמה זמן כבר עבר.

אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אך יום אחד זה הפסיק. אולי בגלל שעברתי ללמוד בחיידר בו לימד הרב ח’ ו’שייע’ פחד או מסיבות אחרות. כשהייתי מבוגר יותר (לדעתי 14 אבל אל תתפסו אותי במספרים) הגיע ‘שייע’ לבקש ממני סליחה. הוא עמד להתחתן, אז הוא מנסה לכפר על מעלליו. סלחתי לו.

אמרתי ‘מילא, נגעת לי רק מעל הציצית’, אבל שנינו גיחכנו בעצבנות. מזווית העין ראיתי שהוא מבקש סליחה גם מהבן של משפחת ז'”.

•

סלע מספר כי בשנה האחרונה המראות חוזרים אליו, והוא החליט להוציא את הסיפור.

“בהתחלה סיפרתי למשפחה הקרובה, אחר כך לחברים הטובים ולאחר מכן למעגלים רחבים יותר.

כשסיפרתי לחבר טוב שאני רוצה להוציא את זה לתקשורת וביקשתי את עזרתו באיתור נפגעים נוספים, הוא סיפר לי שהוא עצמו נפגע מאותו אדם. קצת פקפקתי, אך שסיפר לי את אותם המקומות בהם אני נפגעתי, לא נותר לי אלא להאמין. הוא מצדו, הסכים להתראיין רק אם יכניסו את חלקו של רב בית הכנסת, שידע ושתק.

בתחילה לא רציתי, ואז הגיע העימות.

במסגרת עבודתי יצרתי קשר עם אריאלה שטרנבך לה נתתי סיפור אחר לידיעות אחרונות. בתוך השיחה על הכתבה עלתה הפגיעה והרצון שלי להוציא את הסיפור יום אחד, כעבור יומיים שלושה אמרה לי אריאלה כי ערוץ 10 מצלמים כתבת מגזין העוסקת בהפסקת ההשתקה בציבור החרדי.

לאחר לבטים רבים הסכמתי להשתתף בכתבה, הגעתי לביתו של ‘שייע’ עם מצלמה נסתרת במטרה לתעד אותו מודה בעובדות. קיוויתי מאד שהוא מטופל והכתבה תראה על ההתקדמות.

אך אז ראיתי את עוצמתו קשר השתיקה.

•

 בעימות (הטלפוני לבסוף) הודה בפנינו שייע שהוא ממשיך לפגוע בילדים בידיעת רב השכונה ועסקנים נוספים, הם מצדם היו ‘מזהירים אותו’.

עדותו של ‘שייע’ על ידיעת הרב אינה יחידה, במהלך השבועיים האחרונים קיבלנו יותר מעדות אחת על כך שהרב ידע על כל הנעשה ועזר בהשתקה.

הורים לילדה שנפגעה הגיעו לרב והוא הבטיח לטפל – כשבפועל ‘שייע’ ממשיך לפגוע.

לאריאלה ניסה הרב להסביר שבאותה תקופה שייע עמד להתחתן, הוא זיהה ירידה (שם קוד לפגיעה) ולקח אותו לשיחה. בנוסף האשים אותנו הרב שאנחנו מחפשים נקמה אחרי 20 שנה – לגיטימי לחלוטין אבל לא זו הסיבה, ואם היינו רוצים לפתור יש דרכים אחרות.

חשבון נפש על ההסתרה לא היה שם.

•

אבל למה אחרי 20 שנה?

שנים של הדחקה האשמה ופחד לא אפשרו לי להוציא את הסיפור. דווקא היום בשלב הכי נח בחיים, עם אישה מקסימה וילדים נפלאים אני מרגיש חסין כדי לעמוד ולהוציא לאור את הפגיעה.

אבל למה בטלוויזיה?

החשיפה בפנים גלויות בטלוויזיה קשה לי מאד. הבנתי שמדובר בתופעה ולצורך מיגורה לא תספיק תלונה במשטרה. הרבנים שהיו אמורים היות הפתרון הפכו לבעיה, ויש להילחם בהשתקה מלחמת חורמה.

לקחתי על עצמי לשמש פה לכל אלו שהוריהם מסתירים את פגיעתם בתקווה שהוריהם יבינו מה עובר על הנשמה של הילד המתוק שלהם, כמה פחד ואשמה הם נושאים על כתפיהם. מספיק לי רב אחד שעד היום הורה להשתיק וכתבה זו תשנה משהו בתפיסתו, אם מכיוון שיבין את ההיגיון בפרסומה אם בגלל שהוא יפחד על עורו והכתבה שווה לי.

חסינות חסינות, אבל אני לא מוכן לספוג קמצוץ של ביקורת ממי שלא עבר פגיעה חמורה. אם בכל זאת יש לכם כזו ספרו אותה לאחרים אבל לא לי”.