1.
זוכרים את התמונות המרהיבות שהגיעו ביום רביעי, לפני כשבועיים, מהכנסת?
למי ששכח, היו שם תמונות חגיגיות של ח”כי ש”ס, מלווים בח”כים מיהדות התורה – כולם נקבצו באו לך, כולל ראשי הסיעות החרדיות במועצת העיר ירושלים, וגם ראש העיר ניר ברקת.
מהישיבה החגיגית שאירחה ש”ס יצא אפילו נייר ובו הסכם כתוב בכתב-יד צפוף. עם ישראל שומר השבת נשם לרווחה, הבטיחו לו שמהיום יופסקו חילולי השבת בבירה, והסטטוס-קוו ישוב וישלוט.
מי שהאמין להבטחות אז, התאכזב השבוע כאשר פתח את היומונים ומצא זעקות על חילול השבת. הנה למשל ביתד נאמן, במרכז עמוד החדשות: “זעקת השבת הנרמסת בפלטרין של מלך” – ובעיגול בולט: “ועיר האלוקים מושפלת”.
אילו רק הייתה ‘דגל התורה’ בקואליציה, המצב בטוח היה טוב יותר.
אופס, בעצם, היא בקואליציה.
2.
לא חכמה להיות שבועון הפונה לכלל הציבור החרדי, ולסקר נרגשות את הפינוי בעמונה.
החכמה הגדולה יותר היא להיות יתד נאמן, השופר ההשקפתי של דגל התורה, המפלגה שהיא יותר שמאל (מדיני!) מימין, זו שתמיד הייתה נגד מפעל ההתנחלויות, ובכל זאת – להזדהות עם הכאב האנושי של אנשים, שיום אחד לא בהיר דורשת מהם המדינה (בג”ץ) לפנות את ביתם.
יפה עשה העיתון כששיגר את כתב השטח שמואל גרינוולד, כדי להביא את סיפורם האנושי של המפונים. “לצדם של כל המי ומי אני מבחין באביחי בוארון האיש שעשה הכל על מנת שלא למצוא את עצמו ברגע הזה. למרות הכל, הרגע הנורא מכל מגיע אוטוטו”.
“‘רחם על הילד שלך’, פונה נער לליבו של מפנה. ‘מה תאמר לו כשתשוב הביתה, ‘שהלכת לפנות יהודים מבתיהם על לא עוול בכפם?’…”
נוגע ללב. כתבה מרתקת.
3.
מכל הכתבות המקיפות אשר סקרו בהרחבה את מצב בריאותו של מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן את הצל”ש השבוע מעניק ‘בין השורות’ לכתבת משפחה, גיטי מאירוביץ’.
מאירוביץ’ עשתה עבודה יסודית וסרקה, יום אחר יום, את המצב. מיום שישי, ערב ראש חודש שבט (“בביתו של מרן ראש הישיבה נערכה ברית לבן נינו. הרב כובד בסנדקאות. זו אחת הבריתות הראשונות שנערכו בבית הרב מאז השתחרר מבית החולים בה’ טבת”) ועד ערב שבת האחרונה.
אהבתי דווקא את משפט הסיום, שבא אחרי התיאור של השיפוצים שנערכו בבית (לא תוארו במדויק השיפוצים שנערכו, אך לא זהו החלק החשוב): “יצוין כי הבית ברחוב חזון איש 5 לא עבר שיפוץ זה קרוב לשבעים שנים! הקירות לא סוידו, הטיח מתפורר, החלונות עשויים עץ מתקלף… הרב אמון על חיי פשטות וסיגוף ונזהר כל חייו לשמור מרחק מ’מותרות’ שכאלו”.
אשרינו.
הרב אהרון יהודה לייב בן גיטל פייגא, לרפואה שלמה.
4.
אחרי ידיעה בה הפך עצמו שמעון ברייטקוף, עיתונאי משפחה, לכמעט דוברו של שר הפנים אריה דרעי (תיאור נלהב איך הצליח דרעי למנוע משבר ביחסי החוץ של ישראל-מקסיקו, וכצד ואיך פטר ראש הממשלה בנימין נתניהו את נדנודיו ב” תדבר עם משרד החוץ אם זה חשוב לך” – וככה נמנע המשבר וכו’ וכו’ וכו’), הצלחתי לתקן את הטעם החמצמץ באמצעות קריאת טורו הפוליטי – ‘המזנון’.
ללקק את האצבעות.
“אפשר להתפוצץ. פשוט להתפוצץ. את האמת, אני אומר לך, אני לא מאמין לכל מה שכתוב בעיתון. אבל אם זה נכון שמוישה ויעקב (גפני ואשר בהתאמה – ש.ב.) נאבקים נגד התקנות האלה – זה ניירא נויירואס ממש. אני ממש לא מבין את מוישה. למדתי אתו בישיבה. היה בחור לעניין. מה קורה לו? אתה הרי גר בשכונה שיש בה הרבה ישיבות. אתה רואה מה קורה בכל הפיצות וכל האיך-שקוראים-לזה.
“למה אני צריך לתת ליענקי כל חודש סכומי עתק לכל השטויות האלה? מה אני רכניץ? ומה ביקשתי, רק שיתנו לו אוכל נורמלי בישיבה. זה הכל. ואני רוצה להזכיר לך שלא הצבעתי בל”ד בבחירות האחרונות. אתה מבין למה אני מתכוון, נכון?”
כל מילה, יהלום.
קבלו עוד קטע:
“אתה שומע אותי לבד? באוזן? מצוין. אני אומר לך את האמת. אני לא מתרגש מהסיפורים שלו על האוכל בישיבה. עם כל הכבוד, הוא לא נסע לחופשה בהילטון, שיאכל מה שיש ויפסיק לספר סיפורים. אבל אשתי יורדת לחיי. היא מפחדת שהוא לא יגדל טוב ואחר-כך יהיו לו בעיות בשידוכים. כשאומרים שידוכים, אני נכנע.
“רק חסר לי שאחר כך היא תגיד לי שבגלל שחסכתי כמה שקלים, יענקי קיבל רק דירה בפריפריה במקום במסלול קו 2 בירושלים עיה”ק. אז אני משלם, מה אני יכול לעשות.
“למה אני מתקשר אליך? אה. פשוט מאד. חייבים עכשיו לתקוף את המנהלים עד הסוף. אסור לרחם עליהם. אתה מכיר את זלינגר מהבית פה למעלה? לא היה לו מה לאכול. שנים. דוד שלו נפטר והוא התחיל לנהל את הישיבה. תראה איך הוא חי היום.
“חס ושלום שלא תבין אותי לא נכון. אני מפרגן לו מכל הלב. באמת מכל הלב. אתה יודע שאני המפרגן הכי גדול בעולם. אבל לא יקרה כלום אם הוא ייסע לחופש לבולגריה במקום לשוויץ ואת הכסף שהוא חוסך ישים על האוכל של הבחורים…
“אני רק שואל שאלה: כשלפיד עלה לשלטון זלינגר רץ לכל ההורים לבקש עוד כסף. אילו מכתבים הוא שלח, שלא תשאל. לא יודע איפה הוא למד בכלל להתנסח כל כך יפה. הוא הרי בקושי ידע לכתוב מילה. שוין, לא משנה. עכשיו ליצמן בשלטון. לא ראיתי שהוא בא להתחלק איתנו בחזרה. אם אני שותף אתו באסונות, למה אני לא יכול להיות שותף אתו בשמחות?”
חזק.
5.
אגב, מבין הכותרות על האוכל בישיבות (“גזירת הקרור” של ‘משפחה’ לעומת “הקרב על הקציצה’ של ‘בקהילה’) – אהבתי את האחרון.
הקרב על הקציצה.
כאן המקום להזכיר לטובה את תיאורו העסיסי של יעקב ריבלין לפני מספר שבועות, כשתיאר את הקרב על הקציצה. התיאור אינו מש מזיכרוני, ומאז ועד היום אני נוהגת לקרוא לאוכל בישיבות ‘קציצות נעליים’.
הנה תזכורת:
“ביום שני קציצות דגים שחורות, שהתפריט הסודי שלהן מוגן לפי חוק הפטנטים. כנראה תערובת של פירורי חלות משבת עם זנבות קרפיון טחונים ונסורת עצים המקנה להן את הצבע המיוחד. החבר’ה קוראים להם ‘קציצות של מלאכים’ יען כי רק הם יכולים לעכל אותן בלהב אישן… ביום רביעי התפריט הוא צמחוני, על גבול האורגני. כלומר: בלילה מרוסקת מכל הירקות שנותרו במזווה הישיבה והחלו לשנות צבע.
“אומרים שפעם אחת נכנסה למטחנה נעל של אחד העובדים והתערבה בבלילות הקציצות. לאחר התייעצות עם מומחי תזונה מוסמכים – גזבר הישיבה ומנהל החשבונות – הוחלט שמפני בל תשחית וצירוף של נותן טעם לפגם יש להקל. כנראה אגדה, אבל בכל מקרה, הטעם של הקציצות הוא נורא”.
אז עזבו אתכם מ’קציצות המלאכים’, הביטוי מיושן. עברו ל’קציצות הנעל’.
6.
בטור אחר במשפחה כתב ישראל יוסקוביץ דברים קצת שונים על המשבר עם מקסיקו. אצלו לא קראתי מילה וחצי מילה על חלקו של דרעי בסיום המשבר.
“‘ראש הממשלה היה מעדיף לחזור בו מההתבטאות הזו’, אומר ל’משפחה’ גורם מדיני. ‘אבל משכבר נאמרה אין לו תחושת חרטה'”.
“המקסיקנים משחקים משחק כפול. הם יודעים שהוא לא התכוון לפגוע בהם אלא התכוון לחזק את חשיבות גדר ההפרדה בישראל. אבל מכיוון שהם חוששים לתקוף את האמריקנים האש מופנית לישראל.
“ממשלת מקסיקו לא רוחצת בניקיון כפיים… רק לפני חודשים ספורים, כשבאונסק”ו הצביעו בעד הכרת הר הבית כמקום קדוש לאסלם, כשהשגריר המקסיקני יהודי חם סירב להצביע בעד ההחלטה – הוא פוטר מיידית מתפקידו”.
המידע הזה, משום מה, נראה לי צמוד יותר לעובדות האמיתיות שהיו באותה ישיבת ממשלה שבה דובר על המשבר. המשפט שנאמר לדרעי הוא בערך כמו לומר: ‘תעשה מה שאתה רוצה, אתה לא מעניין אותי. רוצה? דבר עם משרד החוץ, אם זה מועיל לך ולקשריך עם יהודי ועשירי מקסיקו’. ולא שזה נאמר ככה, כן? רק בערך.
וכל הכבוד ליוסקוביץ שהציג נכונה את התמונה.
7.
אחרי ‘קציצות הנעל’, שימו לב לתיאור מעניין של יעקב ריבלין, תושב ירושלים, על השביתה וההתקפלות של ראש העירייה ניר ברקת.
הנה לקט משפטים:
“ברקת… נבחר פעם שנייה אחרי קדנציה ממש לא מוצלחת…רק כך הוא יכול היה להרשות לעצמו להשבית את השירותים בעיר ללא הודעה מוקדמת ולשלוח את עובדי מחלקת התברואה לשפוך זבל על פסי הרכבת הקלה… כשראש העיר מלחיץ אותם באיומי פיטורים, אם האוצר לא ייענה לו ונותן להם אור ירוק להשתולל הם עושים זאת…”
“ההחלטה של ברקת להפסיק את השביתה לפני שהאוצר אותת אפילו על נכונות לפשרה, היא נצחון שני בסדרת הקרבות בין ברקת לשר האוצר כחלון. הסיבוב הראשון היה בדיוק לפני שנה… ברקת דרש תוספת של מאות מיליוני שקלים למענק הבירה וכחלון סירב. בתגובה הוציא ברקת את משאיות העירייה לרחובות ועליהן הכרזות ‘כחלון מוכר את ירושלים’ ו’כחלון מפקיר את העיר’…
“ברקת עשה זאת, בין היתר, כי כמו רבים אחרים הוא טעה בחיוך הנצחי של כחלון. מאחורי החיוך והסובלנות המילולית מסתתר סכינאי קר רוח שמחכה לרגע הנכון כדי לנעוץ. הוא גם טריפוליטאי שלא שוכח ולא סולח (גם לנו היה פעם אחד כזה)… וברקת שלא לומד כלום מאף אחד נאלץ ללמוד זאת על בשרו”.
“אחרי כמה ימים של מאבק מתוקשר קיפל ברקת את הדגל הלוחמני…”
“הכשלון בהימור של השנה שעברה לא ריפה את ידיו של ברקת. ההפך. כמו מהמר שנשאר ליד השולחן ונחוש להחזיר לעצמו את ההפסד הוא הכפיל את ההימור עד למספר הדמיוני של שמונה מאות מיליון שקל…”
“הכשלון החוזר בקרבות עם כחלון צריך ללמד את ברקת משהו… הוא צריך להסתכל סביבו ולשאול את עצמו איך זה שאף אחד ממקורביו ויועציו עתירי השכר לא הצביע בפניו על הכתובת שעל הקיר. אין בכיר אחד בעירייה שלא צפה שכך זה ייגמר. הבעיה היא שלאף אחד לא היה אומץ לומר את זה.
“כמו כל דיקטטור הוא הקיף את עצמו במחסום של פחד. מי שחושב אחרת, אחת דרכו להרחקה. אפילו מנכ”ל העירייה אמנון מרחב, שיש לו לפעמים קצת דעה עצמית, יודע שכאשר הבוס נכנס לקריזה צריך לענות אחריו קדוש ולתפוס מחסה, כשהכול יתפוצץ לו בחזרה בפנים”.
וואו.
8.
גם השבוע זוכה כתבה במגזין בקהילה בתואר ‘הראיון הטוב ביותר’ – וזו הפעם השניה שזוכה בו ישראל גרוס. כשהוא מלווה במנהל התוכן של העיתון, אהרון קליגר, הגיעו השניים לשיחה מיוחדת עם דן מרגלית, הפרשן הבכיר של ‘ישראל היום’. שיחה מרתקת, צריך לומר.
על נתניהו, על החקירות, על הביקורות שהוא מעז למתוח על ראש הממשלה, למרות עבודתו בעיתון המכונה ‘ביביתון’, וגם על אולמרט ועל בגין.
שימו לב לקטע הפתיחה:
“כמו בכל יום, גם בצהרי ד’ אלול תשס”ט הוא הגיע לחדר הכושר שבבניין הזה ברחוב ראול ולנברג בתל-אביב. למרות גילו, לא ויתר לעצמו לרגע, האיץ דופק, הגמיש מפרקים (מרפקים, צריך לתקן) וחיזק שרירים. כשהוא ניגש להרים משקולות, זה הסתיים. הוא נפל ארצה חסר הכרה. מדריך הכושר ועוד מספר רופאים כמעט קבעו את מותו”.
“וכל זה לא מפריע לזקן שבט העיתונאים בישראל, דן מרגלית, שבע שנים אחרי, ואת הפגישה עמנו הוא מתאם לאותו מקום, בלובי שמתחת חדר הכושר שלו. כמעט לאותה שעה. רגע אחרי שהאיש בן ה-79 עם קוצב הלב שמותקן בקרבו סיים עוד אימון כושר מפרך, הוא מתיישב לשיחה כאילו לא אירע דבר”.
פתיחה מרתקת, לראיון מרתק.