חודש שבט כבר כאן. עוד שבוע ט”ו בשבט.
אז רגע לפני כל הבדיחות על פירות מיובאים מטורקיה, הקיטורים על הילדים שיחזרו מלוכלכים בבוץ אחרי שתילת עצים בגן, והקינות על מצב החקלאות – הנה קטע קצר שנותן פרופורציה.
רואה החשבון חיים יואבי-רבינוביץ’ נולד ב-1944 בסיביר, במחנה כפייה סובייטי שאליו הוגלו הוריו. הוא נקרא חיים כי הסיכוי לתינוק לשרוד בקור המקפיא שם היה נמוך.
בשנת 1946 המשפחה חזרה לפולין, וב-1951 עלו לארץ. והנה מה שהוא כותב על ט”ו בשבט של ילדותו:
“הייתי ילד בן שש, בעיר לודז’ שבגלות פולין. האווירה בין יהודי פולין, שהיו שארית הפליטה מקהילה של שלושה מיליון יהודים, הייתה קשה. נראה היה שהשלטונות הקומוניסטים סגרו סופית את השערים לעלות לארץ ישראל. בבית הספר היהודי התחילו ללמד פולנית, מה שלא נעשה מאז השואה, סימן מובהק שהיהודים שנותרו בפולין יישארו שם, כנראה עד בואו של המשיח.
בערב ט”ו בשבט השיגה הקהילה היהודית ארגז של תפוחי זהב מארץ ישראל והם נמכרו במחיר לא זול, תפוז אחד לכל משפחה.
ערב מושלג אחד חזר אבא ז”ל מהעבודה והחליט לקחת אותי, ילד בן שש, לרכוש יחד עמו את התפוז הנכסף מארץ ישראל.
אימא ז”ל התנגדה שבנה הקטן ייצא בערב חורפי ומושלג שכזה, אך אבא התעקש. הוא לקח את שקית הטלית ויחד יצאנו לדרך. כך צעדנו בשלג, כאשר אבא הטיל עלי את ה’אחריות’ לשאת את השקית שבתוכה התפוז היחיד שרכשנו.
כשחזרנו הביתה שמנו את התפוז בקערה גדולה, שהונחה במרכז השולחן. השכנים היהודים באו להתבונן בתפוז מארץ ישראל, ולגאוותי לא היה גבול.
הזמנתי גם את חבריי הביתה, לראות את ‘התפוז מארץ ישראל’.
בליל ט”ו בשבט, התיישבנו בבית מסביב לשולחן לסעודה משפחתית וחגיגית. אבא בירך ‘בורא פרי העץ’ ו’שהחיינו’, ואז עשה מעשה שלא ייעשה: הוא לקח סכין וחתך את התפוז מארץ ישראל.
ואני, ילד יהודי קטן, פרצתי בבכי.
איך אפשר לחתוך את התפוז היחיד מארץ ישראל, שכל כך התגאיתי בו? אבי גם הוסיף את התפילה שהייתה נהוגה בגולה בליל ט”ו בשבט: ‘יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה’.
אני זוכר שאמי פרצה אז בבכי מר.
כל כך גדולים היו הכיסופים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.
את הנחמה מצאתי בקליפות התפוז, שאותן שמרתי בקופסת קרטון מיוחדת. הקליפות החלו להירקב, אבל אני שמרתי עליהן מכל משמר.
כעבור כמה חודשים, בעזרת שוחד, קיבלנו את ההיתר המיוחל לעזוב את פולין, שם חיה משפחתנו כ-800 שנה.
אני רציתי לקחת עמי את קליפות התפוז מט”ו בשבט, אך אימא הסבירה לי שבארץ ישראל יהיו לנו הרבה תפוזים, והקליפות נשארו על אדמתה הטמאה של פולין.
אם יש בי כיום אהבה עזה לארץ אבותיי ולנופיה, ואם לא פעם סיכנתי את חיי למענה, מקור כל אלה כנראה גם באותו תפוז מארץ ישראל”.
• הטור השבועי של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות. מדף הפייסבוק של סיון רהב-מאיר