שני מועמדים: סילבן שלום ודליה איציק ניהלו קמפיין מאחורי הקלעים. הם תדרכו עיתונאים בכירים (פרינט, רדיו, טלוויזיות, מובילי דיעה). הם לא נעמדו אל מול המצלמות תוך מתן אפשרות לשאול אותם שאלות והודיעו הנה אני. מתמודד/ת.
הגדיל לעשות סילבן שלום, שבראיון טלפוני לפני כמה חודשים באחת מתחנות הרדיו (ביום פתיחת בית החולים בצפת כמדומני) אמר למראיין שפנו אליו אנשים והציעו שהוא יתמודד על הנשיאות והוא מצידו התייעץ עם עיתונאים בכנסת והאחרונים יעצו לו שהוא מועמד מתאים מאוד. כלומר, הוא התייעץ עם עיתונאים, אבל בשום שלב לא התייצב באופן רשמי ופומבי מול העיתונאים ואמר אני מתמודד. איזה מן התנהגות זו?
הגדילה עוד יותר לעשות דליה איציק, שעד לרגע בו הגישה את טפסי ההתמודדות לא אמרה שום דבר באופן רשמי וגם מאותו הרגע סירבה להתראיין ולהשיב לשאלות.
גם בן-אליעזר הזיק לעצמו בהתחמקות מן השאלה שנשאל בנוגע לדירה ביפו. מי שמתחמק (״זה רכילות״) מרמז לצופים/לעיתונאים שכדאי דווקא להמשיך לשאול ולבדוק.
מאיר שטרית אמנם התראיין כל הזמן, אבל את גילוי ההון שלו עשה מעט מדי ומאוחר מדי.
אני מאחלת לכולנו שלא יגיע אף מועמד/ת לעמדה בכירה בישראל בלי שהתראיין ו/או קיים מסיבת עיתונאים. זה סטנדרט מינימלי. רק בשל העובדה הזו איציק הפכה לבלתי ראויה.
שנית, לקח חשיפת הנכסים כבר ברור מאליו. עכשיו נותר להמשיך להתעקש ולא לוותר לנבחרי הציבור. הכנסת סטנדרט של הצהרת הון מלאה הנחשפת לעין הציבור הוא חיוני.
המטרה היא כפולה:
1) לייצר Base line של נבחרי ציבור בתחילת דרכם וזאת כדי שניתן יהיה לעקוב לאורך השנים על אגירת הרכוש ולשאול את השאלות ההולמות במידה ויש התעשרות הנראית כקיצונית.
2) לאפשר לעקוב אחר ניגודי עניינים והצהרת ההון משמשת כאן ככוח מרתיע עבור איש הציבור.
חברי כנסת רבים שפניתי אליהם בעבר וביקשתי לראות את הצהרות ההון סירבו. המעט שחשפו עשו זאת באמצעות שחרור הנתונים שהם מצאו לנכון, מבלי שיכולתי לראות את טופס הצהרת ההון המלא שלהם.
חבר הכנסת היחיד שהכניס אותי ללשכתו בכנסת, שלף את הטופס המלא (אותו הטופס שמופקד בכספת ועדת האתיקה בכנסת) הוא משה מזרחי (העבודה). ראוי לציין לשבח בתחום הזה גם את השר לשעבר מיקי איתן, שהקפיד לפעול תמיד בשקיפות מלאה ואף נהג להעלות את הנתונים האישיים שלו לאתר שלו/עמוד הפייסבוק שלו.
שלישית, סיעת יש עתיד התנהלה באופן מוזר. השר לפיד בחר שלא לבחוש בקלחת הבחירות לנשיאות וגם אתמול בכנסת נראה כבלתי מתעניין במיוחד בנעשה. לסיבוב ההצבעה השני הוא נכנס כמה דקות לפני קריאת שמו ועזב מיד לאחר מכן. בהמשך הוא לא נשאר בכנסת לטקס החגיגי באולם שאגאל. למתבוננת מן הצד הוא באמת נראה עסוק וממהר, ויש להניח שיש לו דברים יותר חשובים מטקסים. מצד שני, זה בחירות לנשיאות מתרחשות פעם בשבע שנים. הוא לא נוטל חלק בתהליך הדמוקרטי? אפילו לא קצת?
רביעית, כתבו ואמרו כבר רבים לפני. אביגדור ליברמן מקבל תעודת גמר כושלת לסיום השנה הפוליטית. בתעודה אפשר למלא ״F״, אם זה היה בית ספר. בסמסטר א׳ לא הלך לו הכי טוב (ברקת נ׳ ליאון בירושלים). בסמסטר ב׳, הכשלון כבר מהדהד.
האם כוחו היה במתניו כל עוד איומי ׳כנופייית שלטון החוק׳ ריחפו מעל ראשו ועתה משסיים שנים ארוכות של רדיפה משטרתית (כפי שהוא כינה זאת) הלך גם האון? מאחרי הקלעים מדברים על כך שעוזי לנדאו ויאיר שמיר אינם סרים כלל למשעמת הסיעתית הנוקשה בישראל ביתנו, וממילא ישראל ביתנו בשנים האחרונות היא Tag along של הליכוד ולא נבדקה באופן עצמאי בקלפיות. מה שווי השוק של המפלגה הזו? מה כוחו של ליברמן בציבור כשהוא יוצא מאחורי גבו הרחב של הליכוד? ואיך כל זה מסתדר עם ליברמן – שהוא לפעמים ׳הערבים יכולים לצעוד עד לרמאללה ולהישאר שם׳ ולפעמים הוא ׳אני תומך בהסדר מדיני ואני פייסני׳?
הערה חמישית ואחרונה
האם מסתמן כאן דפוס קבוע? הנשיא פרס הפסיד בהתמודדות מול קצב לפני 14 שנים ובהתמודדות הנוספת זכה. הנשיא ריבלין הפסיד לנשיא פרס לפני 7 שנים ובהתמודדות נוספת זכה. האם זה אומר שמאיר שטרית הוא הנשיא הבא של ישראל?
אם אכן זו כוונתו, אני מציעה לו לעשות חשיפת הון מסודרת ומפורטת, על כל העושר וההישגים המקצועיים (והקשרים) של רותי אשתו. ויפה שעה אחת קודם לכן.
מתוך טורה ב’פלוג של טל שניידר‘:
טל שניידר
בלוגרית פוליטית’הפלוג’ • עיתונאית
[email protected]