היום שאחרי • חוויה שהתעצמה מרגע לרגע

גדרות ענק וסדרנים קידמו אמש את פני בהגיעי אל קרית בעלזא בירושלים, דקות אחדות לאחר שהסתיימה החופה של נכדתו של האדמו”ר עם החתן שנבחר עבורה.

האוהל הענק שהוקם במיוחד לחתונת השנה בחסידות החל כבר מתמלא באלפי חסידים – מילדים קטנים ועד זקני החסידות, כשהמשותף לכולם הוא כרטיס כניסה עם שמו של המוזמן מוטבע עליו. הרי לולא כך אין לי ספק שהייתה מתרחשת ספסרות במחירים שלא היו מביישים אפילו את גמר היורוליג לפני מספר שבועות.

אבל מספר טלפון כשר של אחד מבכירי החסידים שהגיע לידי מספר שעות קודם לכן, היה אמור לסדר לי את כרטיס הכניסה הנכסף.

יש רגעים בהם אני מודה להורי ששלחו אותי בילדותי לחיידר דובר יידיש. כך, בשיחת טלפון קצרה, בשפה שכבר כמעט ואופסנה בירכתי מוחי, בשילוב המאבטחים שעמדו במעגל ראשון ושני לפני המאהל, עזרו לי לפלס את דרכי פנימה – והחוויה הרוחנית שכבר החלה ללוות אותי, החלה להתעצם מרגע לרגע.

סדר מופתי, הפקה מהוקצעת

במוצ״ש האחרון – בדיוק כאן במאהל העצום, נערך ‘הפארשפיל’ – מסיבת הרווקים הגדולה, בהשתתפות האדמו”ר, החתן ואלפי חסידים משולהבים. כולם רקדו ושרו כאחד לצלילי המוזיקה, כאשר עלו זקני החסידים על השולחן עם כלי נגינה המכונה ‘די שטימע מוזיק’, זכר למסורת עתיקת השנים בחצר הקודש מימי העבר של החסידות, עוד בהיותה בגליציה לפני המלחמה.

חסידות בעלזא שנוסדה לפני כ-250 שנה, היא אחת החסידויות הגדולות בעולם – ולה, לפי הערכה, כ-6000 משפחות. המעניין הוא שבתקופת השואה, החסידות המפוארת כמעט ונמחקה, ולכן התאוששותה, היא לא פחות ממדהימה.

האדמו”ר דאז רבי אהרון רוקח זצ”ל, נמלט בעור שיניו מהנאצים, והצליח להגיע לארץ ישראל. הוא הקים את בית מדרשו בתל אביב והחל בשיקום החסידות, אך בשנת 1957 נפטר ללא בן שירש את מקומו. החסידים שלא הסכימו לוותר על רבי, או בהגייה הגליציאנית שבה משתמשים אנשי החסידות – ‘הרוּב’, הוכתר בן אחיו ‘יששכר דוב’, כאשר היה בגיל תשע בלבד – מה שזיכהו לקבל את הכינוי “הינוקא”.

הוא נישא בגיל 17 והיה חשוך ילדים במשך 10 שנים, עד שנולד לו בנו יחידו אהרן מרדכי, בשנת 1975. לא סתם אחת הברכות הידועות לאריכות ימים בקרב החסידים היא: “שתזכה לראות את התפלגות חסידות בעלזא”, משום שייקח עוד שנים רבות עד שנכדיו של האדמו”ר יחלו בקרב הירושה, כפי שקורה לעיתים קרובות בחצרות החסידים.

מיד בהיכנסי אמש אל המאהל המפואר, לא יכולתי שלא להבחין בסדר המופתי ובהפקה המהוקצעת להפליא. על הפרנצ’עס עליהם עמדו אלפי החסידים, היו מחוברים שקיות ובתוכם קופסת קוגל מתקתק, 2 פרוסות גפילטע פיש ולחמנייה. כאן, לכל חסיד יש שם – לצד השקית הונחה מדבקה עם שם האדם שיתפוס בעוד רגע קט את מקומו. קרטוני שתייה וכוסות סודרו תחת כל קומה במגדלי הענק, מוכנים בכל רגע לשליפה.

היו אלו שעות מטלטלות ומסעירות, האווירה המיוחדת שלכדה את כולם ליחידה אחת, כאשר האדמו”ר נכנס אל הבימה הענקית והתיישב במקומו, את שירת החסידים המאושרים על כך שהנה, עוד יסוד בשושלת האדירה הזאת ניטע זה עתה, על הדיוק והסדר ששלט בכל פינה, כשיד נעלמה מפקחת על הכול, השאירו אותי פעור פה וכל גופי אמר: “תן לי רק לחוות זאת עוד פעם”.

רגע השיא של חייו 

עד אור השעות הקטנות של הלילה נעו אלפי החסידים בכוראוגפיה טבעית ומושלמת, מתנועעים בקצב התופים וקולותיהם של חברי המקהלה. כולם פה היו עם מבט שאינו יודע שובע, וחיוך מרוח על הפנים. כל אחד התנהג כאילו היה זה בן משפחתו שמתחתן.

כך לרגע אחד ואפילו יותר, הרגשתי זאת גם אני.

כאן כל אחד מהגוש העצום הזה נשא את עיניו אל רבו, שישב במרכז הבמה לצד החתן הצעיר, מעניקים לו את ברכתם. גם החתן יודע שבגיל 17 הוא חווה את רגע השיא של חייו וכבר בגיל כה צעיר.

לרגע מחשבותיי נשאו אותי מאות מטרים מכאן. הרהרתי על הכלה שברגעים אלו נמצאת באוהל אחר וסביבה אלפי נשים מכרכרות – מעניקות לה כוח. בעוד כשעתיים גם היא תגיע לכאן – אישה אחת מול אלפי גברים, לצפות בסבה – האדמו”ר, רוקד לכבודה את המצווה טאנץ’ עם בעלה, שטרם הספיקה להכיר.

אבל גם לה זה לא משנה, היא חלק משושלת בעלזא המעטירה.