ברשותכם, אחזור שוב על המנטרה שנאמרה, שוב ושוב, בשבועות האחרונים: גם אני צפיתי בסרטון הדמים מהפיגוע שבוצע בשכונת ארמון הנציב – אם פרשת אלאור אזריה לא הייתה קיימת, התמונה בשטח הייתה נראית אחרת. חיילים שרצים אל עבר המשאית/מחבל, ולא חיילים שרצים מעבר למשאית.
התגובה האינסטינקטיבית הבריאה של הציבור, לקשר בין שני המאורעות, הייתה צפויה ואף מובנת, גם אם לא הייתה הכי נכונה (לשיטתי, כן).
בעוד האסכולה המשפטית-שמאלנית בחרה להוביל את אזריה למשפט ראווה בינלאומי, בטענה להתנהגות בלתי הולמת בכך שרצח (!) מחבל מנוטרל, הציבור לא התבלבל וראה את הצדק לנגד עיניו ולא את הבית דין גבוה לצדק (בג”ץ).
קראתי שהפרקליטות דורשת בין שלוש לחמש שנים מאסר לחייל היורה – אלאור אזריה. את האמת, הבקשה הייתה דיי צפויה (מצדם). הקטע הפחות צפוי – שהוריו של אלאור היו צריכים לשמוע זאת בפעם הראשונה, באמצעות התקשורת.
נראה כי בפרקליטות הצבאית אומרים: נו, גם ככה חייהם של הוריו קשים ועצובים (בשנה האחרונה), למה שלא נעשה להם אותם עוד יותר?
האירוע השני שהרגיז ואף העציב רבים מאתנו – אם לא את כולנו, היה אירוע דריסת השוטר בעת פינוי הכפר (אם יהודים היו מתגוררים שם, זה היה מכונה התנחלות) אום אל חיראן שבנגב.
איך לא, גם כאן, מיהרו כולם להשוות בין פינוי עמונה לפינוי הבדואים.
אבל האמת, שאין השוואה. מה שהמדינה הסכימה להעניק למפוני עמונה לא גירד את מה שהמדינה הסכימה להעניק לחמולת אבו אל-קיעאן מאום אל חיראן (שטחים חילופים + הקצאות לדורות הבאים, כספים ומה לא?).
איך סיסמת המפתח של כל יפי הנפש החותרים לשלום? ‘שתי מדינות לשני עמים’. אז אולי את זה עוד אין לנו, אבל שני בג”צים לשני עמים בהחלט שיש.
ובעצם, בג”ץ אחד לשני עמים – הקו הוא די ברור: אם הינכם משויכים לצד הזה של המפה, הפסיקה תהיה שלילית. אך אם הינכם משויכים לצד הנגדי של המפה הפסיקה תהיה חיובית.
•
בשבוע שעבר פרסמה רכבת ישראל הודעה לפיה צפויות להתקיים עבודות במהלך השבת הקרובה. הגשם הצפוי שיבש את התוכניות ורכבת ישראל נאלצה לוותר. הדוברות הוציאה הודעה ולפיה העבודות המתוכננות התבטלו, אך במקביל דאגה גם להבהיר שלא נחשוב שהתבטלו מחמת חילול השבת, אלא אך ורק בשל מזג האויר הצפוי.
מקרה שני עם זיקה דתית, קרה במגרש הכדורגל: שחקן שהבקיע שער, לא התבלבל שלף כיפה, חבש על ראשו וקרא שמע ישראל אל מול יריביו הערבים.
כצפוי, היו כאלו שזה הפריע להם וטענו לפרובוקציה מצדו. רק חבל שכשפולחן כזה, להבדיל, קורה על ידי בני דתות אחרות, אותם יפי נפש שוכחים שבכלל קיימת מילה כזאת – פרובוקציה.
אנו רוצים שמדינות העולם יכירו בנו כמדינת היהודים, בעוד אנו לא מכירים בה בעצמינו דה פאקטו. כמה אבסורדי.
•
השבוע צדה את עיני – במסגרת הקמפיין מעלה אדומים, הגיע זמן ריבונות – מודעת ענק המצטטת את דבריו של בן גוריון, אשר אמרם בעת שכיהן כשר ביטחון בממשלת שרת – במהלך ויכוח בישיבת הממשלה, במרץ 1955, בה הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים: “או”ם שמום. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!”
כמה שמשפט זה נכון ולא רק בעניינים ביטחוניים ומדינים, אלא גם ביחסי דת ומדינה.
•
בסוף שבוע שעבר הושבע הנשיא ה-45 של ארה”ב – דונלד ג’ון טראמפ. האיש שלמעלה משנה וחצי עשה את הלא יאומן וניצח את יריביו לכל אורך הדרך. אם זה בפריימריז הפנים מפלגתי-רפובליקני, אם מול הטחת האשמות הכבדות נגדו לכל אורך המרוץ, ואם בבחירות הגורליות – מול מועמדת הדמוקרטים, הילארי קלינטון.
קילומטרז’ רב עבר האיש, בכדי להגיע אל היעד הנכסף. יזם בנייה; איש עסקים; סופר; מגיש תוכנית טלוויזיונית.
אבל, הציפייה לא ביישה.
לאחד המקומות היחידים, אשר לא הצליח להגיע ולטביע את חותמו קודם לכן (מותג TRUMP המתנוסס מעל גורדי שחקים ברחבי ארה”ב ובכלל), הצליח להגיע בשנות השבעים לחייו. הוא הוכיח לכולנו, כי גם כשכווולם נגדך, הרצון היכולת והעשייה – תלוים רק בך.
מלכות של חסד, נהג הגר”מ פיינשטיין לכנות את ממשל ארה”ב. כשלכס הנשיאות הגיע אדם שעל פניו הוא משדר אהבה ואהדה כלפי ישראל, לנו נותר רק לקוות, שהמשפט הזה, אותו טבע הגר”מ פיינשטיין, באמת יוכיח עצמו ונוכל לראות בנשיא ובנשיאות מלכות של חסד (בתקוה שגם אצלנו – בישראל, יאמצו את המודל “מלכות של חסד”, למען לא תהיה מלכות הזקוקה לחסד).
כמובן, שבתור יהודים שומרי תורה ומצוות, מוטלת עלינו החובה לזכור שלב מלכים ושרים ביד ה’ ואל לנו לתלות תקוותינו בידי בשר ודם, אלא רק בידיו של מלך מלכי המלכים, אשר הוא ואין בלתו.
הגיע זמן ריבונות. ידיעות טובות!