7 שנים אחרי: המועמד שהכי קרוב לאידישקייט – ניצח • טור פוליטי

 ראשיתו של יום

העשירי לחודש, יום הבחירות לנשיאות, נפתח בלי שום רמז למה שעתיד להתרחש במהלכו. הדיבורים על ניצחון של ריבלין היו משותפים לרבים מהפרשנים הפוליטיים, אבל איש מביניהם לא צפה איך זה יקרה, וכמה צער יעבור על האיש, עד שיזכה לבשורה הנכספת.

שבע שנים חלפו מאז שוחחתי איתו ביום המפלה ההוא, במערכת הבחירות הקודמות. ציפיתי לשמוע יהודי מאוכזב, כאוב, פגוע. אך את הכל החליפה שלוות נפש שלא הבנתי את מקורה.

ימים אחדים קודם לכשלון הצורב, סר אל ביתו של הגר”ח קניבסקי, כדי לקבל את ברכתו. הוא סיפר לו על סבו, ראש כולל בירושלים, ועל סב סבו, שהיה עוסק בצרכי ציבור באמונה. “אני כשליח ציבור עושה כל מה שאני יכול על מנת להאדיר את שמה של תורה כמיטב יכולתי. זכיתי ובעזרת ה’ עשיתי למען עמי ולמען ארצי מבלי להתבייש”, אמר, והוסיף את עובדת היותו קרוב למסורת ושומר שבת.

קיבלת ברכה, אמרתי לו אז, אבל לא צורפה לה התוספת הקובעת מתי היא תחול. הוא חייך.

היום הזה, חלה הברכה ההיא, וראובן רובי ריבלין נבחר – בקולות הנציגים החרדים.

סגירת מעגל.

ניסיתי אז למצוא בדבריו אכזבה גדולה. ידעתי שהוא כעוס מאוד על ש”ס. אחרי שהיו”ר שלה דאז, אלי ישי, הבטיח לו את תמיכת הגר”ע יוסף, הצליח מספר 2 בתנועה, אריאל אטיאס, לשנות את ההחלטה. הוא הזכיר לרב את חובת הכרת הטוב כלפי שמעון פרס. הרב, שגם כך אהב מאוד את פרס, שינה את ההחלטה – והפור נפל: ש”ס עם שמעון.

“אני אדם מאמין בן מאמינים וככזה יודע שהכול נקבע מלמעלה”, אמר לי אז רובי, כשהוא מספר שגם הרב עובדיה בירך אותו. “הוא ברך אותי שאעלה מעלה מעלה”, כך, מילה במילה. רצה אלוקים ורק לאחר עלות הגר”ע אל גנזי מרומים, הצליח רובי, יבדל לחיים טובים, לעלות מעלה מעלה, לטפס אל כס הנשיאות של מדינת ישראל לשבע השנים הקרובות.

הוא סיפר לי כבר אז על שנאת הרפורמים כלפיו, על עמדתו הנחרצת בשאלת מיהו יהודי, ועל כך ש”זה מה ששמר על העם היהודי מדורי דורות”.

“רציתי להציג מועמדות מתוך מחשבה שהיהדות החרדית תבחר בי באם יעמוד מולי אדם ששומר מצוות פחות ממני. יחד עם זה, מעולם לא כעסתי ולא אכעס, כי נפלאות דרכי הקב”ה ואת מה ששם במוחם של מי שהעדיפו שלא לבחור בי אקבל באהבה רבה”.

האם זה מה שהיה אומר לי גם היום, אילו היה מפסיד את המרוץ? – מהיכרות עם האיש, סביר להניח שכן. גם אם היה חש פגוע מהמפלגות החרדיות.

במשך שנים נשא בליבו את הכאב על מה שעשה לו אטיאס. לא פעם שמעתי על כך מגורמים בסביבתו. אטיאס ידע על כך, אבל הרגיש שלם עם עצמו, וחש שעשה את המעשה הנכון באותה עת. במבט לאחור, הנה זכה ריבלין במהלך שבע השנים הללו לכהן כיו”ר הכנסת, ועדיין עתידו לפניו כנשיאה של המדינה.

עם תום הסיבוב הראשון, כאשר הכריז יו”ר הכנסת שריבלין זכה רק ב-44 קולות, חשבתי לעצמי כי ההיסטוריה חוזרת שנית. אם בפעם הראשונה זה היה עצוב, הפעם זה יכול היה להיות אפילו מעורר רחמים.

אפילו מכתבו של הרב עובדיה, מכתב שנכתב לאחר הבחירות ההן, ולאחר שהרב חש כי נגרם עוול מסוים לרובי, לא עמד לו הפעם מול רוב המפלגה. בטח לא מול האחות האשכנזית. רוב רובם של חברי הכנסת החרדיים העניקו את קולם בסיבוב הראשון לדליה איציק.

בליבי כבר שרטטתי את השיחה שאעשה שוב, לאחר הכישלון. וזו הייתה אמורה להיות שיחה עצובה. עצובה מאד.

“על בשרי הטיחו את כל הצלקות המדממות של הציבור החרדי כשעיר לעזאזל על מעלליה של הממשלה האחרונה”, ניסיתי לנבא את המילים אותן יאמר לי.

 הסיבוב הראשון: התנועה להשבת עטרה ליושנה – ש”ס

הקרב הזה לא הותיר בש”ס אמיצים. כך נדם קולו של ח”כ ניסים זאב, מי בימים כתיקונים ממהר לשחרר את חרצובות לשונו, אבל לקראת הבחירות החשובות דהיום הצליח להתאפק ולא שיתף איש בתכניותיו. כך גם שאר חבריו.

השמועות דיברו על נטייה של ח”כ אלי ישי להצביע לרובי. הוא מעולם לא אישר זאת. אפילו הצעה שלי לדוברו המסור, אוהד יחזקאלי, להותיר בידי פתק בו יכתוב את שם הנשיא המועדף עליו (בהבטחה שלא לפרסם, באם לא ייבחר) נענתה בסירוב.

כולם שמרו את הקלפים צמוד לחזה. כולל יו”ר התנועה אריה דרעי ויו”ר הסיעה אטיאס.

כשניסיתי לשאול על מכתב התמיכה של הרב עובדיה, רובם ביטלו את חשיבותו. התחושה שלי הייתה כל העת שהרב, ממרומים, מתפלל להצלחתו של רובי, שהיה רוצה לסגור את המעגל ההוא. אבל כשניסיתי להעלות זאת בפני כמה מהם – הם רק חייכו, בתגובה.

האמיץ היחיד – שהימר על הסוס הלא נכון – היה ח”כ יעקב מרגי. הוא הבטיח ללכת עם דליה איציק ‘עד הסוף’, וכך עשה. הוא היה איתה עד שיצאה את הכנסת בתחושת כישלון צורב, לאחר שלושה קולות הפרידו בינה לבין הסיבוב השני.

ניחוש שלי: אלי ישי, יצחק ועקנין ומשולם נהרי הצביעו לרובי בסיבוב הראשון. כל השאר – העדיפו את איציק.

משמעת סיעתית? “דרעי העניק לנו חופש”, סיפרו לי. כאילו אם היה כופה עליהם הצבעה, היו כולם נשמעים להוראות.

 הסיבוב הראשון: יהדות התורה המאוחדת-אגודת ישראל

נתחיל מהסוף.

רק כמה חודשים חלפו מאז המליך ח”כ יעקב ליצמן את ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים. כבר אז היו שהכתירו אותו כמי שמריח הצלחות וממהר לרכב על הגל.

בהבדל קטן, זה גם מה שקרה לו במערכת הבחירות הנוכחית.

איני יודעת אם מדובר בחוש ריח פוליטי מחודד ונדיר, או בזן פולני ש’יודע להיות חבר’ וחש חובה לתמוך בחבר רובי, או שמא ניבא שגפני לא יתמוך בריבלין, ולכן החליט להתייצב בצד שכנגד… ואולי כל האפשרויות נכונות או שמא אף לא אחת מהן נכונה, ופשוט חזקה על חבר כנסת במפלגה חרדית שכל שיקוליו הם ענייניים ולטובת ציבור שולחיו.

כך או כך, לשבחו של האיש ייאמר, כי מהרגע הראשון התייצב לימין ריבלין, היה ראשון לחתום לו ואחרון לתמוך בו.

גם כשנראה היה שרובי פועל כנגד כל הסיכויים, כאשר המועמד שכנגד ח”כ מאיר שטרית, במחווה של טרום נצחון, הגיע לחבקו ולנשקו קבל עם ומליאה, המשיך ליצמן למלמל את המנטרה: “רק רובי”.

בתקווה שבית הנשיא הבא עלינו לטובה יזכור לו כל זאת. באמת מגיע לו. אחרי הכול, יש מנצחים שממרומי האולימפוס שוכחים להשקיף לטובה על כל העושים במלאכה. רובי לא נראה כמי שעשוי מחומרים אלו.

בחכמה של אחרי נצחון היו הרבה טרמפיסטים שעלו על הגל. רק בבוקרו של יום סתמו פיהם ומילאו מים, לבל יפלטו בטעות עבור מי הם עומדים להצביע. איך הסבירו כמה מהם? הנשיא הנבחר ישכח לנו את חסדינו, נישאר עם נקמת המפסידים, למה לנו.

לשבחו של ליצמן ייאמר שלא עשה שום חשבון. ריבלין, ויהא אשר יהא המנצח.

חבריו של ליצמן, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, שמרו עד לרגע האחרון בסודי-סודות על טיב הצבעתם.

הזריז ביותר, מאיר פרוש, קם ועלה כבר במוצ”ש על מטוס, בדרכו לחתונה במונסי. להצביע ריבלין לא חפץ, לתת קול למישהו אחר לא נעים – אחרי הכול שניהם נצר למשפחת ריבלין המורחבת, ושלום בית חשוב יותר מכל. מה גם שנמצאו כנראה אדמו”רים חשובים שהעניקו את ברכתם למהלך (השמות שמורים, ככל הנראה, במערכת העיתון המשפחתי). לשבחו של פרוש ייאמר כי האופציה (שנשקלה על ידי ח”כים, ובלי שום היסוס) של “שים דליה איציק ותמכור לו שמתי רובי” אף לא עלתה על בדל מחשבתו.

על ח”כ ישראל איכלר עברה התלבטות לא פשוטה. מכבש לחצים עצום נפתח עליו מחזית בלתי צפויה – היה זה עוזרו המסור, חיים רבינוביץ, שהחליט להיות מקורי והצטרף לצוות שליווה את איציק.

אבל עזבו אתכם, אין כל קשר בין זה לבין הצבעתו, טוענים מקורביו הבכירים. ההחלטה נפלה, כמקובל מקדמת דנן, בחדרו של האדמו”ר מבעלזא, ערב חתונת נכדתו. מה הייתה ההחלטה? לא תדעו לעולם.

ח”כ מנחם אליעזר מוזס היה רוצה להיכנס לחדרו של האדמו”ר מויז’ניץ, אלא שהאדמו”ר המריא למונסי (שוב, חתונה), כך שמוזס נאלץ להסתפק בשיחת טלפון. ולא נחה עליו דעתו עד ששב והתקשר בסמוך לשעת ההצבעה (5 בבוקר שעון ארה”ב – אתה מעיר את הרבי שלך? נשאל, והוא חייך, בתגובה) – ולעולם לא נדע מה הורו לו. רק זאת נאמר, שאת אשר הורו לו עשה בלי לשנות או להפיל דבר.

 הסיבוב הראשון: יהדות התורה המאוחדת – דגל התורה

אז מה הורה להם הגראי”ל שטיינמן? – הייתה שאלת מיליון הדולר שהעסיקה את המועמדים לנשיאות. טוב, אולי לא את השופטת דליה דורנר או את הפרופ’ דן שכטמן (תזכרו את השם, הוא הבטיח לחזור ובגדול).

אין כמו הח”כים של ‘דגל התורה’ בשמירת סודות. גם אין על עוזריהם בקטע הזה. מצד שני, הפעם אפילו מוזס הצליח לשמור סוד.

כעת אפשר לחשוף: מעולם לא ניתנה להם הוראה המשלבת שם של מועמד. ההוראה הייתה כוללנית – “המועמד שהכי קרוב לאידישקייט”. עכשיו, לך תמצא מבין כולם מי עונה לתיאור. לכאורה, איש מהם אינו קולע בול.

“ידענו שצפויה לנו עבודה קשה”, סיפר אחד מהם, ותיאר איך יצאו מהחדר שברחוב חזון איש 5 בדרכם להתייעצויות קדחתניות, שנמשכו עד לדקה האחרונה. מעלות לכאן, חסרונות לשם – מושלם לא היה. אבל בסופו של דבר נמצאה הנוסחה והמועמד (הדברים מתייחסים לנשים ולגברים כאחד) המתאים (ביותר, לדעתם).

בבוקר יום הבחירות, ניסיתי לחקור את גפני. תגיד, אתה בטוח שאין פה שום שום שיקול אישי? הוא נחרד מעצם השאלה. מאז נכנס לכנסת, בשנת תשמ”ט, הוא פועל כמו רובוט. נטול רגשות. כל השיקולים ענייניים בלבד.

מאחר ולא ניתן להציל מפיהם מילה וחצי מילה, ומאחר ולא נהוג לכתוב דברים שיוכחשו לאחר מכן, נעלה כאן ניחוש בעלמא על הצבעתם בסיבוב ראשון: דליה איציק. יש המתעקשים לומר כי גם שני חבריהם החסידיים (אייכלר ומוזס) עשו כך.

מצלמה בתוך הפרגוד אין, כל המושבים ביציע העיתונאים הממוקמים מול הפרגוד נחסמו לישיבת עיתונאים כך שאין כל דרך לנבא מה קרה שם בין פרגוד לערימות הניירת, נעסוק בניחושים.

כעת ננסה להציץ בפיסת הנייר הוורטואלית שליוותה את טבלת החלטתם של הנכבדים הנ”ל:

מאיר שטרית – לא בא בחשבון, ברזומה שלו נרשמו חוקים אנטי חרדיים רבים (גורם חרדי שפעל באחד מהמשרדים בהם כיהן האיש כשר שפך בטן מלאה של טענות על רדיפת חרדים הגרועה ממה שקורה תחת משרדו של השר פירון).

דליה איציק – במהלך השנה וחצי הטראומטיות האחרונות לא הייתה, למזלה, בכנסת. את השנים שקדמו, תחת מפלגת ‘קדימה’ שכמעט חוקקה את חוק הגיוס של יוחנן פלסנר, כבר די שכחו לה, בבחינת צרות אחרונות משכחות נושנות. מתפקודה בעיריית ירושלים זוכרים לה רק טובות ותשבחות (“מפא”יניקית אמיתית, מילה שלה זו מילה”), כך שהצפיות היו לנשיאה בסגנון ה”יא בינתי (כך הייתה אמא נוהגת לכנותה) אצלי תצאו מרוצים”.

ומה באשר לנשיא הנבחר?  ראשית, אין זה סוד כי עם בחירתו של איציק רביץ (בעלה של הר”לשית) לתפקיד סגן בעיר ביתר עילית, גפני לא פתח שמפניה וגם לא הכריז על מחולות וריקודים. אבל עזבו אתכם משטויות. גפני פועל כמו רובוט. ובכן, לדעתו פעל ריבלין במהלך השנה ומחצה האחרונות כמי שהיה חלק ממפלגת ‘יש עתיד’. וזאת שתדעו, הפעם יישרו איתו חבריו, אורי מקלב ויעקב אשר, קו במאת האחוזים.

איך אמר לי אחד מהם? “הוא דרך עלינו בתקופה הכי קשה שלנו. הוא ממש הידר בקיום מצוות יש עתיד בכל הנוגע להעברות בוועדות הכספים”.

אז נכון שלזכותו עומדות המלחמה ברפורמים, אולי גם התמיכה בחוק מיהו יהודי, אבל כשהציבור החרדי רעב לפת לחם, מי חושב על פנקסי זכרונות מרשימים?

 בין הסבבים: אכזבה במטה ריבלין

במבט לאחור, הרגע הדרמטי ביותר ביום האתמול, היה הרגע בו הוכרז על 44 קולות בלבד לריבלין. איש לא חשב שכך יהיה.

קשה לדעת במדויק מי הצביע למי.  נתחיל בקולות ה’בונקר’, קולות הברזל המובטחים:

15 ליכוד (לא כולל נאמני נתניהו).

2 ישראל ביתנו (השר יאיר שמיר והשר עוזי לנדאו הודיעו מראש על תמיכתם).

3 ש”ס (איש מהם לא אמר זאת מראש – סביר להניח שמדובר באלי ישי (שמאמין בכל ליבו שזה מה שהגר”ע היה אומר לעשות), יצחק ועקנין (ידיד אישי מזה שנים של רובי) ומשולם נהרי (יהודי פיקח, שמהמר נכון).

1 מיהדות התורה (יעקב ליצמן, כנ”ל), 1 ממרץ (אילן גילאון).

1 מהתנועה (יש אומרים, אלעזר שטרן).

1 מהמפלגות הערביות (אחמד טיבי).

עוד 11 בבית היהודי (יש שטענו שאחת מחברות הכנסת במפלגה לא תצביע לו).

2 במפלגת העבודה (שלי יחימוביץ ומיקי רוזנטל).

סך הכל 36 קולות בטוחים.

אל רשימת הברזל הזו נוספו תקוות רבות אצל אנשי ריבלין: בליכוד רוב החברים יישרו קו עם מועמד התנועה הרשמי; בישראל ביתנו יהיו אישים נוספים שיתמכו בריבלין, הגם שלא הודיעו מראש; בש”ס יהיו עוד כמה שיחליטו להעניק את קולם למי שהרב הפקיד בידו מכתב אוהד;
וגם בפלג החסידי של יהדות התורה יימצאו לריבלין עוד שני תומכים. ואולי גם במפלגות הערביות.

התקווה ל- 55 קולות, אולי אפילו 57 קולות, אליה יש להוסיף את האשליה העמומה כי בכל זאת יהיו נוספים שיקפצו על העגלה ויתנו לו את קולם כשהם מונעים סיבוב שני, התנפצה בין רגע.  הרגע בו הוכרזו התוצאות.

קשה היה לאנשי לשכתו של רובי להסתיר את האכזבה העמוקה שניבטה מעיניהם.

 בין הסבבים: האופוריה במטה שטרית

בחלומותיו הורודים ביותר לא ציפה מאיר שטרית לצאת מהסיבוב הראשון  עם 31 קולות. אוהביו דיברו על 15-20 קולות גג. מתנגדיו – על ארבעה קולות בלבד, גג שישה (כולל המועמד עצמו וגיסו השר מאיר כהן מיש עתיד).

פתאום הפך שטרית ממועמד של “למה בכלל הוא יצא להרפתקאה הזו” למי ש”שיחק אותה בענק”. איך אמר לו ריבלין בנאום הנצחון? “אוהה, נתת פייט…”

בדברי הימים שלו יירשם מעתה רקורד מרשים, הכולל ריצה לנשיאות המדינה, כולל עלייה לסיבוב השני אותו סיים במספר מרשים של 53 קולות.

משישה (מפלגת התנועה), כמעט יצא אחד (נשיא המדינה העשירי). זה לא היה רחוק משם כלל וכלל. די היה בכמה ‘מורדים’ כדי לשנות את התמונה. האגדה מספרת כי בין הסיבוב הראשון לשני הגיעה הצעה מפתיעה מכיוון יו”ר התנועה, שרת המשפטים ציפי לבני, שהונחה לפתחה של ‘דגל התורה’: תמכו בשטרית – אני פורשת מיידית מהממשלה.

לכאורה, הצעה שקשה לסרב לה. אבל בדגל העדיפו “לחשוב אידישקייט’. לאגדה אין, כמובן, כל אישור רשמי מצד גורם כלשהו, כולל הכחשה גורפת מכיוון לשכתה של לבני.

כמו דיילת שיווק מיומנת (גם הביגוד שלה תאם) עברה לבני במליאה, כשהיא מנסה לזהות חוליות הצבעה פוטנציאליות –  ונעמדה לשכנען. במבט לאחור, היא הצליחה להביא לו עוד 22 קולות. הישג מעולה לכשלעצמו.

אנשיו של ריבלין הצליחו להגדיל את כוחו בכ-17-19 קולות (בהתחשב בכך שבסיבוב הראשון נרשמו שתי הצבעות פסולות) שהגיעו מהבנק של המפלגות החרדיות, פלוס אי אלו חברים בליכוד שעשו חושבים מחדש – האם לאפשר את ניצחונה של לבני מול ניצחון מחנה חיים כץ, והחליטו לבחור ב’רע פחות’ מבחינתם. אולי גם בודדים ב’עבודה’ שאינם אוהבים את שטרית יותר מאשר אינם אוהבים את ריבלין הצטרפו.

 בין הסבבים: הדרמה בחדר הסיעה של ש”ס

לקראת הסיבוב השני היה ברור לכל כי יהדות התורה, פה אחד, תבחר בריבלין. בלי כל קשר להצבעה בסיבוב ראשון. בידי כל אחד מהם היה אוסף של הצעות חוק אותם העלה שטרית בהזדמנויות שונות, ואשר מצפונם לא יכול היה להרשות להם להעניק לו את קולם. שבועות על שבועות התלבטו על סיבוב ראשון. דקה  וחצי הספיקה בשביל סיבוב שני.

אבל תוספת של שש קולות עדיין לא הספיקה לריבלין בשביל לנצח.

המבטים הופנו אל ש”ס.

לפתע החלו לצוץ, מתחת לפני הקרקע, תומכי ריבלין בסיבוב הראשון. “מדוע לא אמרת מראש שאתה איתו?” – אמרתי לאחד מהם דוגרי. הוא גמגם תשובה בלתי ברורה שנעה בין פחד מנקמת האחרים לבין אי רצון לפגוע.

במרוצה הגיעו החברים פנימה, אל חדר הישיבות. הפעם ערכו את תפילת המנחה שלהם, רק אחרי קבלת ההחלטה. כאילו ביקשו לפרוק את המטען מעל ליבם.

איציק רביץ, בעלה של מי שמיועדת לקבל את התפקיד הבכיר בבית הנשיא העשירי, ומי שניהל ביד רמה את הקמפיין, כולל ‘כמעט לגור’ בכנסת בימים האחרונים, הסתובב חסר מנוח. מעולם לא ראיתי אותו מודאג כל כך. גם לא בהצבעה הגורלית על גורלו כסגן (או לא) בביתר עילית. לילדים (11 בלי עין הרע) שלום, אגב, למי שדאג. מתברר שכמשפחה גדולה הם מתורגלים להסתדר בכוחות עצמם אחרי לידות וגם ערב לידת נשיא חדש.

מחוץ לחדר הסיעה הסתודד איציק עם כל מי שיכול היה לעזור. גם עם אלו שמעבר לקו הסלולארי, וגם עם הבאים ויוצאים. חיוורון פניו לא בישר טובות. הדאגה הייתה אמיתית.

ואז הגיעה תגבורת מכיוון בלתי צפוי. היה זה שר הפנים גדעון סער שהטריח עצמו אל חדר הסיעה, כדי להתחנן על נפשו. האם זה מה שהכריע? סביר להניח שלא. “מהרגע הראשון היה ברור לנו ששטרית הוא לא דליה איציק, וכי לא נוכל לתמוך בו. היו כמה מהחברים שסיפרו על חוקים דרקוניים בהם תמך, ידענו שאין מצב. ועם כל הכבוד לשיקול העדתי, אנחנו קודם כל חרדים”.

עמדתי מחוץ לחדר ולא יכולתי שלא לחשוב על התמונה הגדולה שמפארת את הקיר המרכזי שבפנים. תמונתו של הגר”ע יוסף. ברגעים הקשים הללו חסרונו היה כה בולט, כה מוחשי. לי, באופן אישי, היה ברור שזה בדיוק היה הרגע בו, אילו היה בין החיים, שהיה מכה על שולחנו בחוזקה וקורא “תנו לרובי”.

אבל הקול הזה איננו. “חברי המועצת לא ממש מכירים את הנפשות הפועלות, הרב עובדיה הכיר את הפוליטיקאים, הוא חי את הפוליטיקה ואת ש”ס”, הסביר אחר כך אחד מבכירי ש”ס. מה שהביא למושג המעורפל של ‘חופש הצבעה’.

איך חופש, כשעל כפות המאזניים עומדת בחירה כה קשה?

“זה היה תרגיל”, ניסו בסיומו של יום ולאחר הניצחון, למרוח בקרם את העוגה החמוצה. נו, שיהיה. אז נכון שאילו היה מתפרסם כי יהדות התורה וגם ש”ס, פה אחד, תומכים בריבלין, ההצבעה הייתה הופכת להצבעה אנטי דתית, כשכמה מסיעות הבית נקראות לדגל החילוני. אבל כמו שהחליטו על תרגיל, יכלו להחליט על תרגיל: מצביעים לריבלין ושותקים, כדי שלא להקים עלינו את החילונים.

אלא שש”ס של אחרי עידן הגר”ע זצ”ל היא ש”ס של ‘חופש הצבעה’. ש”ס שאינה מסוגלת לכפות דבר על חבריה. עדיף להכריז על חופש, מאשר לקבל אחר כך, בפרצוף, ראיונות עם ח”כים שלא כיבדו את ההוראה.

ולא אופתע אם יהיו כאלו. עם כל הצער והכאב שבאמירה הזו.

 הרגעים המרגשים: מהציצית של היועץ ועד הכיפה של הנשיא

• הרגע בו הגיע רובי אל הכנסת, בבוקרו של יום, מלווה בבנו.

נראה כי עצם הימצאותו של בנו לצידו נסכה בו שלוות נפש. ולא קלה הייתה המשימה שעמדה בפניו – הבקעת חומת אי התמיכה של ראש ממשלת ישראל. רק ביום שני האחרון, רגע לפני שהחלה ישיבת סיעת הליכוד, מתוך החלטה ספונטאנית, קם ריבלין ממקומו וניגש אל נתניהו. הוא לחץ את ידו בחום, וציפה לקבל לחיצת יד חמימה חזרה. אחרי הכול, יש מצב שמחר בלילה הוא כבר הנשיא הבא של מדינת ישראל. אם כבר תמכת באיש בפומבי, למה לא לעשות את זה יפה, ומול המצלמות? אבל ביבי היה נראה נבוך. כאילו נפלה עליו לבנה ממרומים ומחצה את ראשו.

• הרגע בו התיישב לדקות אחדות היועץ הפוליטי זבי דולינסקי, וניסה ללגום משהו במזנון החלבי.

ישבתי מולו, לוגמת גם אני כוס קפה, מנסה להתעורר אחרי שנת לילה קצרה, שעה של פאנל בערוץ הכנסת ‘על הבוקר’, ושיחות מסדרון עם פוליטיקאים. “התפללתי”, אמר, “אנחנו עשינו את שלנו”. פניו הביעו דאגה גדולה, מתח עצום, אבל משהו כמו שלוות נפש בקעה מקולו. “אני מתפלל בנץ, בכותל, אני מאמין מאד גדול”, סיפר.

אחר כך שלף את הציצית אותה הוא לובש מידי יום – והצליח להפתיע אותי. זה האיש הצמוד לרובי ביום-יום, יחד עם הרל”שית החרדית. כשהורה הגראי”ל שטיינמן להצביע “למועמד שהכי קרוב לאידישקייט” – אין לי ספק שלזה בדיוק הייתה כוונתו.

• אבל הרגע המצמרר ביותר, זה שהצליח לסחוט בזוית עיני דמעה, היה הרגע בו חבש רובי את הכיפה הלבנה (השמורה בכיסו קבוע) לראשו. ככה הוא נוהג מזה שנים רבות בבואו לומר פסוק. אין אדם בכנסת שאינו מכיר את הנוהג. אחרי הכל, צאצא למשפחת תלמידי הגאון מוילנא. הוא נשא בקול רם את מילות הפסוקים, אך מרגע לרגע הלך קולו והפך למרוסק. בעיניו, נקוו דמעות.

שוב חלפה המחשבה במוחי: המועמד שהכי קרוב לאידישקייט.