יש מיילך בצפת • אני הראשון שיצעק נגד פויילשטיקים וקומבינות

אם הוא חביב, מוכן תמיד לעזור, ויש לו מצלמה ביד, כנראה שהוא אלימלך גרסטל.

או בכינויו הבלתי מעורער – מיילך.

•

אל נופה המשכר ורווי הוד הקדומים, אווירה הצלול, בתי האבן וסמטאותיה הצרות של העיר צפת, תוסיפו מעתה את דמותו הצעירה, השאפתנית והמורכבת של מיילך גרסטל.

במרכזו של פסיפס אנושי רחב – חוצה תרבויות וקהילות – תושבי העיר וסתם מבקרים, בולט במיוחד מיילך, ש”רק הגיע לבקר”, הוקסם מהעיר וקבע בה את מושבו.

“יש לי הרבה מה להגיד לך”, מצהיר מיילך בשיחה הראשונה שערכתי עמו. פעילותו הרבה למען העיר צפת, ריצותיו הבלתי נלאות במסדרונות העירייה, ומעורבותו בכל תחום הקשור לקהילות החרדיות בעיר, מהוות כר נרחב לשיחה שכולה עשייה, רצון טוב ואכפתיות.

מיילך גרסטל, בן 28, ממשפחה המשתייכת לחסידות גור, משמש בימים אלו כעוזרו האישי של חבר מועצת עיריית צפת, ישי מימון. אבל זהו רק תפקידו הרשמי. לא איש כמיילך יגביל עצמו תחת תפקיד כזה או אחר. הוא אמנם עוזר אישי, אבל מסתבר שהוא עוזר באופן אישי לכל אחד שרק יפנה אליו.

אני פונה אל מיילך בניסיון להבין את נקודת ההתחלה של פעילותו הענפה, אבל מתחיל דווקא מהסוף:

קמת בבוקר ויצאת מהבית… לאן?

“ברוב המקרים אני הולך לצלם. אני מצלם אירועים עבור עיתונים מקומיים, ארציים ואתרי חדשות. אלו יכולים להיות אירועים שקבעו לי מראש זמן להגיע אליהם, אבל יש גם אירועים לא צפויים כלל, חלקם טובים וחלקם פחות.

בנוסף, אני מתפקד כעוזרו האישי של חבר המועצה מטעם סיעת הליכוד בעיר צפת, ישי מימון. זה האחרון שימש כראש העיר לפני שתי קדנציות, כאשר בקדנציה האחרונה, הרבה בזכות עזרתי ותמיכתי, הוא נכנס כמספר 2 ברשימת הליכוד”.

•

מיילך מגדיר את עצמו ‘עצמאי’. סדר יומו, העמוס יש לומר, מורכב ומשולב לעייפה. הוא מוצא את עצמו רץ מצילום אירוע לישיבת מועצה דחופה בעירייה, ומטיפול בנושא חשוב העומד על הפרק, ועד  לסיוע למשפחה שנתקעה בעיר ואין לה בדיוק לאן ללכת.

“אני מכיר את כל צפת כמו את כף ידי”, מדגיש מיילך בתחילת השיחה – מה שעוזר לו לעזור לאחרים. “אני משתמש בזה כדי לעזור לתושבי העיר הזקוקים לסיוע, או למבקרים ותיירים שנתקעו או איבדו דרכם”.

• ספר קצת על עצמך, איך הגעת לצפת?

“נולדתי בלונדון. בשנת תשנ”ט, כשהגעתי לגיל 13 עלתה המשפחה שלי לארץ בהוראת האדמו”ר מגור. התמקמנו בתחילה בשכונת הר-נוף הירושלמית ואני נכנסתי ללמוד בישיבת ‘דארג’ בבני ברק, שם שהיתי שנה וחצי.

“באחד הימים”, ממשיך מיילך לשרטט את נתיב הגעתו לצפת, “נסעתי עם חבר להילולת האר”י הקדוש שהתקיימה בתאריך ה’ באב. הייתה זו עבורי תקופת ‘משבר’, כפי שמכונה בפי נערי העשרה, והרגשתי צורך עז להתרחק ולהתאוורר. אל תשכח שהייתה זו שנתי הראשונה בארץ חדשה, והעובדה שלמדתי במקום רחוק מבית הורי השפיעה על מצב רוחי.

התפללתי על ציון האר”י בבית הקברות העתיק של צפת ומשם המשכתי עם החבר לעבר העיר העתיקה. שמעתי הרבה על האזור הזה, על ייחודיותו וקסמו הנדיר ורציתי לחוש בעצמי את האווירה עליה כולם דיברו.

באחת הסמטאות נתקלתי בשלט שהיה תלוי בכניסה לבית. על השלט נכתב ‘להשכרה’. דפקתי בדלת ובררתי אם אכן הדירה פנויה ואם אוכל לקחתה לעצמי. מכאן ועד הגעתי לצפת הדרך הייתה קצרה. בראש-חודש אלול, מספר ימים לאחר ביקורי הראשון בעיר, כבר הייתי בצפת. הפעם כתושב מן המניין”.

• ביקרת, נדלקת, נשארת?

“ממש כך. החבר שהיה איתי בביקור הראשון בצפת לא האמין שבאמת אעלה לצפת כדי לגור בה. הוא חשב שזו התלהבות רגעית שתחלוף.

משפחתי, כמו גם חברים, ניסו להניא אותי מהצעד: ‘איך תסתדר? זה מידי רחוק, מה תעשה שם?’ אבל אני החלטתי שזה המקום הכי טוב עבורי ועשיתי את הצעד הזה, כשאני שלם עם עצמי לגמרי”.

מיילך, להזכירכם, היה אז נער כבן 13 שסלל לעצמו דרך חדשה בבטחה ובעצמאיות ראויים לשבח. הדקות הראשונות שישבתי לידו כבר סיפקו לי את התובנה על עצמאותו ואחריותו של מיילך לעתידו.

נראה כי ההחלטה שהחליט לפני 15 שנה, יש שיאמרו בפזיזות, היא אשר סללה עבורו את הדרך להצלחה והגשמה עצמית. הייתי סקרן לשמוע את ההמשך:

• אז התעוררת בבוקר הראשון שלך בצפת ו…?

“ויצאתי לצלם. מגיל 9 אני זוכר את עצמי עם מצלמה ביד. זה התחיל כתחביב והפך מהר מאוד למקצוע. גם ביומי הראשון בעיר החדשה יצאתי מהבית על מנת לצלם כל מה שרק יחייך אלי. הייתי מסתובב עם מצלמת פילים, אם אתה זוכר מה זה” – הוא מתבדח איתי – “כאשר בד בבד עם פיתוח התמונות אני מפתח גם את הקריירה שלי.

עם הזמן מצאתי עבודות מזדמנות בצילום, וככל שהתקדמתי בתחום הזה, כך החלטתי להתמקד אך ורק בזה.

הייתי חי במציאות את מה שכולם מדקלמים: תמונה אחת שווה אלף מילים. ראיתי בתמונות משהו הרבה מעבר למסגרת שלהן. התמונות שצילמתי ידעו להביע, לספר, לתאר.

באותה תקופה לא היה מקצוע הצילום כל כך מפותח כמו היום. מה גם שכיום מספיק שיהיה לך סמארטפון לצלם בזמן אמת וזהו, כך שהייתה זו הזדמנות בשבילי לבנות את עצמי בתחום שגם היה לו ביקוש וגם מאוד אהבתי”.

• היו לך תחומי בלעדיות בצילום?

“בוודאי. ראשית, כל אישיות תורנית כאדמו”ר או רב שהיו מגיעים לצפת, אם לנופש ואם לביקור בקברי צדיקים, הייתי הראשון שיודע מזה. ככל שחלף הזמן התחברו אלי מערכות עיתונים מקומיים וארציים וביקשו תמונות שצילמתי. מאוחר יותר אף היו שולחים אותי לצלם עבורם אירועים.

הייתה זו תקופה בה כולם ידעו כי יש כתובת אחת בצפת בכל מה שקשור לצילום ותמונות. עד היום, כשמתרחש אירוע באזור, אני מקבל מיד פניות מקומיות וארציות לשליחת תמונות”.

•

כשמיילך מדבר על אירועים – אותם תיעדה עדשת מצלמתו – הוא חי את הרגעים ההם ממש. ההתלהבות וההתרגשות עד כדי זכירת כל פרט, ולו הקטן ביותר מאותו אירוע – צפים בזיכרונו ומחזירים אותו לשם. לא פלא, אפוא, כי תמונותיו מלאות הבעה וחוויה. הזווית בה צולמו התמונות מעידה יותר מאלף מילים על הבנה אמיתית של המקצוע והתחביב.

• ספר לי על חוויה מרגשת במיוחד!

“לפני שנתיים אירעה התאונה המחרידה של משפחת אטיאס במורדות טבריה, בה נהרגו שמונה מבני המשפחה. דקות ספורות לאחר שהחלו להגיע דיווחים על זהות ההרוגים, כבר קיבלתי פניות ממערכות עיתונים בארץ בבקשה שאספק להם תמונות.

מכיוון שאבי המשפחה, שנהרג אף הוא, היה מנהל בית הספר באזור צפת, הייתה באמתחתי תמונה שלו בכנס מנהלים שתיעדתי בעבר. מבירור שערכתי התברר לי כי עדיין לא כל המשפחה מעודכנת בפרטי התאונה ולכן המשטרה אוסרת על הפצת תמונות ההרוגים. כמובן שלא הסכמתי לפרסם את התמונה שהייתה בידי, עד שאקבל ‘אור ירוק’ מהמשטרה.

כשנערכה ההלוויה הודיעה המשטרה כי אין רשות לצלם ולסקר, לפי בקשת המשפחה. היחיד שהורשה אז לסקר היה הכתב אהרן גרנות. בסיום הלוויה הצלחתי להגיע עד קרוב מאוד לקברים הטריים וצילמתי, תוך שדמעות ממלאות את עדשת מצלמתי.

זו אחת התמונות שלא יוצאת מראשי עד היום. מאות אנשים צובאים על ערימות החול הרטובות, כנראה מדמעות, וממאנים לעזוב את הקברים שזה עתה נחפרו”.

הבעת פניו המתרגשות של מיילך מתחלפת בהבעה רגזנית משהו. הסיפור של משפחת אטיאס משמש עבורו רק כדוגמא אחת מיני רבות לזלזול הנוראי מצד נבחרי הציבור.

“איך יכול להיות?” – מותח מיילך ביקורת כנה – “שנבחרי ציבור שמכירים את המשפחות, שלא עלינו עברו אסון, מתעלמים באופן גס מטקסים כמו אזכרות או אפילו ניחום אבלים? כולם יודעים לבוא לגזור קופון ולהופיע מול ההבזקים של המצלמות, אבל כולם נעלמים מיד כשההבזקים כבים. ראיתי את זה לאחר האסון של משפחת אטיאס ואני רואה את זה כל הזמן”.

תגיד – אני שואל ביומרנות של תושב המרכז – צפת היא עיר שמספקת כותרות?

“ברור” – עונה מיילך בלי להיפגע. “לפעמים חיוביות, לפעמים שליליות, אבל בהחלט מספקת.

“אם ניזכר בימים בהם גבול הצפון מתחמם, לעתים עד כדי מלחמה, הרי שצפת עולה לכותרות הראשיות בעל כורחה. תוסיף לזה את הפצועים מהמלחמה הסורית היומיומית שמגיעים לקבל טיפול בבית החולים ‘זיו’ בעיר. ועל כולנה, המבקרים והתיירים הרבים המגיעים לצפת כל ימי השנה, בעקבות הכלייזמרים או קברות הצדיקים הרבים שפרושים באזור, כמו גם כאלו שסתם מגיעים לנפוש וליהנות מאווירה הצח של העיר, הרי שקיבלת כותרות לעייפה.

אבל אגיד לך משהו נוסף: בצפת יש מלחמה שקטה מתחת לפני השטח. יש בעיר את המכללה ואת הפקולטה לרפואה שהוקמה למגזר הערבי, בה לומדים מספר לא מבוטל של ערבים מהאזור, כאשר הסטודנטים הערביים גרים במעונות ובדירות ברחבי העיר. מצד שני, צפת מלאה ב’נוער הגבעות’ שקיבלו צו הרחקה מרחבי יו”ש והם מגיעים לתקופת ההרחקה לעיר צפת – מה שמוביל לחיכוכי ‘תג מחיר’ על בסיס קבוע.

אני חושב שאם תעשה אחד ועוד אחד תקבל הרבה כותרות, שאמנם הן לא רועשות, אבל הן רוחשות וגועשות מתחת לפני השטח”.

• בימי המלחמה שנפתחה מגבול הצפון, היית טרוד בצילום ובהעברת עדכונים מהשטח?

“לא כל-כך. בימים כאלו אני נפרד מהמצלמה והולך להתנדב ולעזור בכל מה שרק אפשר. צפת זקוקה בימים של מלחמה להרבה ידיים עוזרות ובעיקר להרבה לבבות חמים, שנותנים מעצמם לרווחת התושבים גם בימים טרופים.

לא אחת מצאתי את עצמי תחת טיל שעבר מעלי בקול מצמרר. אני תופס מחסה ומחכה לשמוע את הנפילה, על מנת לצאת ולהמשיך בסיוע למי שזקוק לו”.

• מהי צפת בשבילך?

“צפת היא השראה. אני מכיר הרבה אנשים שלו רק יכלו היו עוזבים הכול וקובעים את משכנם בעיר. חוץ מהם, יש את אלו שמגיעים מפעם לפעם, אפילו מספר פעמים בשנה, כדי ‘להיטען’ מחדש ולחזור לשגרה הצפופה והדחוסה בערי המרכז.

צפת היא גם סמל. העיר הזו מקבלת בזרועות פתוחות את כל מי שבא בשעריה. בלי ועדות קבלה וללא מסגרות של ‘אני כן ואתה לא’. כל מי שייכנס בשערי העיר ירגיש כבן בית בה.

תושבי העיר עצמם הם מהסוג הזה ש’כולם מכירים את כולם’, ממילא גם כולם עוזרים לכולם. הריחוק מהמרכז בשילוב האוויר הצח יוצרים אווירה של קירוב והדדיות בין מי שנמצא כאן. מה זה אם לא סמל?”

• מתי התחלת להיות מעורב בפוליטיקה המקומית?

“מאז ומתמיד. רוב הזמן זה היה מאחורי הקלעים ובשקט. בבחירות האחרונות הייתה לי אפילו כוונה להתמודד למועצת העיר ברשימה עצמאית משלי, כשמטרתי הייתה חדה וברורה – להילחם עבור מה שמגיע לתושבים החרדיים גם בלי מלחמות. כרגע המצב הוא שכדי לקבל את הברור ומובן מאליו במגזרים אחרים, הרי שהציבור החרדי בעיר צריך להילחם על זה.

זה לא שאין חברי מועצה חרדיים שהם נבחרי הציבור ששלח אותם. יש גם יש. אלא שמכאן ועד לדאגה לשולחיהם הדרך ארוכה, עקומה, ומלאת מהמורות. ברוב המקרים מעדיפים שלוחי הציבור ‘לענות אמן’ אחרי רצון ראש העיר, מבלי לצעוק ולהתנגד”.

• למשל…?

“חברת האוטובוסים הזכיינית בעיר היא ‘נתיב אקספרס’. אתה יודע שהחברה הזו מחללת שבת? אתה חושב שמישהו משנס מותניים להילחם בתופעה הזו, או לפחות פוצה פה לאות מחאה? לא ולא.

היחיד שהנושא מעניין אותו זה חבר המועצה, ישי מימון, שאני עצמי דחפתי אותו לחזור למועצת העיר, לאחר שכיהן בה כראש העיר בקדנציה אחת.

ודווקא הוא, המשמש כחבר מועצה מטעם סיעת הליכוד, מוכן להילחם עבור הדברים החשובים לציבור החרדי כמו שמירת הסטטוס קוו בעיר. לא שזה מפריע לחבר מועצה חרדי לטלפן אליו ולהתלונן ‘למה אתה מעלה את נושא חילול השבת בעיר לכותרות?’

תבין, 60% מאוכלוסיית צפת הם חרדים, כאשר במועצה יושבים 9 חברי מועצה חרדים ודת”לים. למרות הנתונים הללו לא עולה מועמד חרדי לראשות העיר כי חברי המועצה מרוויחים יותר כשהם לא במפלגת השלטון. זה מאוד מקומם”.

• ואיפה אתה בסיפור?

“אני הראשון, וכולם יודעים את זה, שמוכן לעזור ולסייע לכל מי שרק יפנה אלי בכל נושא שהוא, במיוחד אם זה נושא הקרוב לליבי כמו העקרונות של התושבים החרדים בעיר.

אבל אני הראשון, וגם את זה כולם יודעים, שיצעק וימחה כשהכול עובד בצורה של פויילשטיקים וקומבינות, רק כדי לשמור על הכיסא הרחב והנוח”.

• מה מצאת במימון, חוץ מחבר אישי?

“מצאתי בו דבר ראשון את האדם היחיד שמוכן להפשיל שרוולים עבור התושבים החרדים בעיר.

מעבר לכך, בתקופת כהונתו כראש העיר הייתי מגיע הרבה על מנת לעזור לו, מבלי לצפות לשום תמורה על כך. יש דברים שזקוקים לטיפול ורק מי שבא על מנת לעזור, בלי שום אינטרסים אישיים, יוכל באמת לעזור.

מימון לא נרתע גם מלצאת נגד התקשורת המקומית או הארצית כשהיה צריך. הייתה מחלוקת לפני זמן מה על בית הכנסת של חסידות לעלוב בעיר. ישי מימון נלחם עבורם כדי שיקבלו את המגיע להם, למרות שהתקשורת תקפה אותו על קבלת שוחד וכדומה. האדמו”ר חיזק את ידיו ואמר לו שלא יאונה לו כל רע, ואכן כל העלילות שקטו בקול ענות חלושה”.

•

אולי חלק מן הקוראים מכירים את מיילך גרסטל דווקא משטח פעילות שונה לגמרי. מיילך נחשב אחד האנשים המעודכנים ביותר בתחום החברתי-תקשורתי. לא מן הנמנע שגם בתוכנת המסרים הכל-כך נפוצה היום, הוא שולט ביד רמה. אם תרצו, תרתי משמע.

מיילך… וואסט-אפ?

“מעולה” – הוא משיב בחיוך, ומפרט בהרחבה:

“אני מפעיל כיום מספר קבוצות וואטס-אפ פרטיות, ופעיל בעוד ארבעים! קבוצות שונות, חלקן פורומים והחלפת מידע וחלקן חדשות ועדכונים”.

תוכנת הוו, לטעת מיילך, מככבת כמספר 2 (מספר 1 הוא המחשב) להעברת מסרים בציבור החרדי. “אם פעם המגזר שלנו היה מעביר מידע מפה לאוזן” – הוא מסביר – “הרי שהיום המידע עובר מהמקלדת של פלוני למסך של אלמוני”.

• וואטס-אפ טוב ליהודים?

“אני דוגל בהעברת מסרים חיוביים. לצערי, ישנה תופעה לא פשוטה בכלל שאני מכנה אותה ‘נוער המקלדות’, כאשר נערים מסוגלים לשבת, ללכת, לעמוד, לשכב ולאכול כשאצבעותיהם מתקתקות עוד ועוד מסרים שליליים יותר ושליליים פחות. בעיקר יותר.

לדוגמא, לפני מספר שבועות איבדה משפחת טוויטו את אחד מבניה בתאונת דרכים. התאונה התרחשה בשעת לילה, כאשר במשך הלילה התמלא הוואטס-אפ בניחושים על זהות ההרוג. מלבד האיסור החמור לפרסם שמות לפני אישור המשטרה, מחשש שמא לא כל המשפחה מעודכנת עדיין, “הרגו” באותו לילה לפחות חמישה אנשים שונים שישנו באותו זמן על מיטותיהם בשלווה.

אין ספק, הוואטס-אפ טוב כאשר יודעים להשתמש בו בצורה הראויה ולא עבור ספקולציות ודברי בלע”.

מיילך מסתובב באופן קבוע עם מטען בכיס, לכל צרה שלא תבוא והסוללה תיגמר. כאיש המעודכן ביותר באזור הצפון, ואולי אף מחוצה לו, אין למיילך את הפריבילגיה להישאר עם מכשיר כבוי.

לפני הראיון ביקש מיילך “סליחה מראש” למקרה שהצפצופים לא יחדלו. “זה בסדר”, הנהנתי לו בהבנה, “כל עוד המסרים חיוביים”.

הוא חייך בספקנות כמי שאומר: “לו יהי”.

• מסרון אחרון…?

“אל תמהרו להיות הראשונים שהפיצו מידע, במיוחד כשמקורו מניחושים והשערות. יש הרבה דברים ראויים יותר להיות ראשונים בהם”.

ההודעה התקבלה!