את סיפורו של אברהם (שם בדוי, הפרטים טושטשו למניעת זיהוי), אברך חרדי, שמעתי לראשונה לפני כחמש שנים – לאחר שנישואיו עלו על שרטון והוא החליט לפרק את החבילה.
במהלך החודשים האחרונים אני עוקבת בצער אחרי סיפורו – סיפור עיגון מהסוג הפחות מוכר והפחות מטופל: עגינות של גבר.
במהלך השנים הוא יוצא ובא אל בית הדין הרבני, בלי שיראה את האור בקצה המנהרה, את הגט המיוחל. אל כל דיון הוא מגיע עם תקווה, שהנה הפעם תסתיים הסאגה, אך בצאתו הוא שוב נשמע מאוכזב.
כל ניסיון להבין מה עובר על הדיינים ומדוע הם ‘מורחים’ סיפור גירושין אחד על פני חמש שנים, נתקל בקירות: לדיינים עצמם אסור לשוחח עם תקשורת, כל תגובה חייבת לעבור דרך הדוברות, אך ידי הדוברות כבולות, באשר היא אינה יכולה לשחרר תגובה הנוגעת לתיק הנמצא באמצע טיפול. ההודעות לעיתונות המתפרסמות מעת לעת, הן כאלו בהן היה הפי-אנד – והסיפור הגיע לכלל סיום.
אם בעבר הסתתרו בתי הדין מאחורי הטיעונים ‘יש עומס’ ו’אין מספיק דיינים’, הרי שלאחר סדרת המינויים בשנה האחרונה, המצב השתפר מבחינה זו לפחות. כך או כך, לא ברור מה גורם לדיינים שלא לחתוך תיק, בו לא נראה כי יש סיכוי לשלום בית – ולחתוך.
כשמדובר בזוגות חילוניים, הם מתייאשים, עוקפים את בתי הדין ואת ההלכה היהודית וחיים עם בן זוג חדש. אך כאשר מדובר ביראי שמים – המצב הופך לבלתי נסבל.
אדלג על מסכת ההאשמות אותן שמעתי מצד הבעל כלפי הדיינים והמניעים שלהם בתיק, באשר כל עוד אין הוכחות – אין הוכחות.
אבל מודה: לא מצאתי כל הסבר הגיוני מדוע בית דין דוחה ודוחה בני זוג, כאשר האישה אינה רוצה להתגרש (“ברור שנוח לה ככה. למה לה להסתובב ברחוב החרדי כגרושה? לא עדיף לדלג על זה, ולקבל מזונות? עם מספר הילדים שיש לנו היא ממילא לא חושבת על חתונה מחדש”, מסביר הבעל).
יועצי שלום-בית חזרו והבהירו לבית הדין: אין כל סיכוי לשלום, ורק האיש לוחץ על גירושין כאן, עכשיו ומיד.
•
מה לא היה בסיפור הזה?
בתחילה התעקשה האישה על שלום-בית. בית הדין שיגר את בני הזוג לטיפול. בסופו של תהליך הסיקו המטפלים כי אין מה לעשות בכיוון של שלום – והכרעתם הועברה לבית הדין.
ואז הפציעה הגברת עם דרישה לקבל לידה את הרכוש כולו.
אחרי דיונים על דיונים, בית הדין הכריע כי מדובר בבקשה בלתי הגיונית. האישה הציגה דרישה חדשה: להותיר בידיה את הדירה כולה, עד שהילד הקטן ביותר יהיה בן 18. הבעל, שכל חפצו לבנות מחדש בית, ולשם כך הוא זקוק למחצית הדירה השייכת לו – התנגד.
בית הדין, במקום לערוך קודם כל גט, ורק אחר-כך לדון בעניינים הכספיים עיכב את ההליך, עד שגם בקטע זה נכנעה האישה והבינה כי זכות הבעל לחלוקת רכוש כבר ועכשיו, תוך שהוא מסכים כי מהמחצית שלו יקוזזו דמי מזונות וחובות שנותרו.
לכאורה, הכול בא אל מקומו בשלום, ויום הגט התקרב והלך. אבל חודשים על חודשים חלפו, דיונים על דיונים נערכו – וגט עדיין אין.
הסיבה אינה מובנת, גם אחרי שעיינתי בפרוטוקולים שהועברו לידי ובפסקי בית הדין.
עושה רושם כאילו מישהו מתעקש: הסיפור הזה יימשך עד לביאת גואל צדק – אבל הכרעה לא תהיה.
ושוב מגיעים זימונים לדיונים, ושוב מסתיימים הדיונים בסיכומי סרק: פעם היה ההרכב חסר; פעם יש להמתין עד לאחר הפגרה, כשלאחריה נקבע דיון ומגיע דיין אחד בלבד; ופעם בא כוח האישה חזר בו ממשהו…התירוצים מתחלפים, התוצאה אחת: הכרעה אין.
בין לבין, היו תקופות בהן עבר הבעל להתגורר אצל חברים בעיר אחרת, וחשב שכך ירגיע את המצב ויביא לסיום מהיר של ההליכים. בהמשך, כשלא ממש הסתדר לו לישון מחוץ לבית – חזר, כשהוא משכן את עצמו ביחידה להשכרה, הצמודה לדירתם.
•
במהלך חמש השנים הללו, רק לדוגמה, נחגגה לאחד מילדיו בר-מצווה.
הנה קטע קצר מיומנו (הארוך), בו תיאר את החוויה:
“עבר עלי לילה קשה מאוד ושנתי נדדה מחמת הכאב וההשפלה הנוראה. רצחו אותי ושפכו את דמי. אני מנסה לאסוף כוחות ולהכריח את עצמי לכתוב אליכם, ובעזרת הכתיבה אולי להרגיע מעט את הכאב האיום שאינו מרפה ממני ומוצץ כל לשד של מצב רוח סביר – ולוואי שהלילה אירדם מעט יותר מוקדם.
אתמול היה בר מצוה של בני. במשך שבועות אשתי והילדים היו עסוקים בהכנות לאירוע, תוך שהם מתעלמים ממני כאילו אני אוויר. ידעתי מראש שהיא לא תזמין אותי, אני מודע למצב. ובכל זאת לא תיארתי לעצמי עד כמה ליבי יקרע.
ילד בר המצוה, מצידו, התעלם אף הוא מנושא הגעתי לבר מצווה, כשהוא אינו שוכח לשאול שוב ושוב, בתקיפות: “אבא מה עם התפילין?!” – ואני, קניתי לו תפילין באלפי שקלים.
לפני שבוע, נחתה עלי הפתעה: היא הזמינה אותי. ממש “ובא לציון גואל”. לגמרי. היה ברור שההזמנה היא אך ורק מהשפה ולחוץ, כי היא חייבת להיראות בעיני הרבנים המלווים את הסיפור שלנו אנושית מעט. אבל במקביל, היא, ילד בר המצוה, ושאר הילדים בבית, המשיכו בהתעלמות המשפילה.
אבל אני, למרות הכול, החלטתי להגיע. למען הילד האומלל.
הגעתי לאירוע ב-20:40. אשתי, אביה, וכן, גם הילדים, הפנו לי את הגב בהפגנתיות. אני מנסה ללחוץ את ידו של הילד בר המצוה והוא מושך אותה ופניו מתעוותות משנאה.
ברחתי מהאולם בבושת פנים. אינני מסוגל לתאר מה שהרגשתי. גם עכשיו אני מתחיל לבכות שוב. אך כאן הגיע שלב הרבה יותר קשה.
למען האמת, לקח לי שעות לקלוט את עומק הבור הפסיכולוגי שאני שקוע בתוכו. במקום לנהוג בטבעיות ולזעוק להם בפרצוף את כאבי, התקשרתי לכמה רבנים עמם אני בקשר, כדי לקבל אישור שמותר לי לא לחזור לאירוע לאחר שיורקים בפרצופי בפומבי!!! ורק כשהרב המזועזע אישר לי, אזרתי עוז לא לחזור לאולם.
גם עכשיו אני בוכה בכותבי בתמצית דמי שורות כאובות אלו. זה מזעזע לראות באלו כבלים פסיכולוגיים קשרה אותי, מי שעדיין נחשבת לאשתי במשך שנים של התעללות יומיומית. במטבח, בסלון, ובחדר השינה.
רבנים יקרים, הנני מוכן לעשות כל מאמץ שתטילו עלי למען ילדי האהובים והאומללים, אם רק תאבחנו שיש סיכוי לזוגיות הזאת. אבל אני שואל שאלה של ילד קטן: האם אפשר לחיות עם אישה שמוכנה בעבור חופן דולרים לרצוח נפשית את הילד שלה ביומו הגדול, בעוד היא מכריזה קבל עם, בית דין ומטפלים על געגועיה העמוקים לבעל נעוריה?!
האם זה טוב ובריא לילדים שנקרעים לגזרים יום יום שעה שעה?! דיינים, למה לא תחתכו את הסיפור הזה, אחת ולתמיד? כמה זמן תמשכו אותי ותקרעו את ליבי?”
•
גם לאחר האירוע המשפיל, שנדמה שמוכיח יותר מכל עד כמה הסיפור חסר סיכוי בכיוון של שלום-בית, עוד ניסו הדיינים לחתור לכיוון.
הנה עוד דף מיומנו:
“במוצש”ק חנוכה האחרון התנפלו עלי כמה מילדיי כשהם דורשים שאסתלק מהבית, כי ‘כולם שונאים אותך ואפילו הילדה הקטנה שונאת אותך!’. האירוע הוסרט על ידי אחת מהבנות, הוא בן 50 דקות לפחות, ואם אתם מקבלים מאשתי סרט קצר יותר דעו לכם שהיא צנזרה קטעים קשים לצפיה”
“רבון העולמים! האם יש גבול לסבל שעלי לעבור?! בוכה וכואב, אני”.
באחת התמונות ששיגר אלי הבעל, נראה חדרו הקטן, המיטה שלו, ולצידה רדיאטור לחימום. המכשיר כבול באזיקי ברזל אל המיטה, באופן כזה שלא ניתן להפעילו, וזאת על רקע הימים הקפואים שעברו עליו בחורף דאשתקד. ככה עושים שלום בית?
פניתי עם הסיפור אל דוברות בתי הדין, כבר לפני למעלה משנה. מאז ועד היום שום דבר לא התקדם בתיק.
רק לחשוב על עשרות, אם לא מאות הזוגות שנתקלים אף הם בחומה אטומה, כשהמקרים בהם יש הפי-אנד הם כטיפה אחת מתוך הים.
נמשיך לעקוב אחר הסיפור המצמרר ולעדכן, עד לסיום הטוב. המזבח אמנם יוריד דמעות על עוד משפחה שהתפרקה, אבל נדמה שעל הסבל הנוכחי שעובר על המשפחה כולה – העולם כולו אמור להוריד דמעות.