השבוע, בליתי שעה שלמה מחיי, בפגישה עם אדם מורם מעם. איש אשכולות, בעל תארים וידע רב.
או בקיצור, רופא.
אבל לא סתם רופא. לא כזה שמתקשרים לכוכבית משהו, מקישים משהו, ובאים מתישהו. לא.
רופא מומחה. כזה ששווה לוותר בעבורו על משכורת חודשית של אברך (יש החזר מקופת חולים, תרגעו) וכזה שאתה סמוך ובטוח כי הוא שליח הקל לבעייתך הנוכחית.
ורגע לפני שאתם פותחים עיניים תמהות, ומייחלים בלב נרגש איחולי רפואה שלמה, תנו לי לספר לכם שהכל בסדר. הכל כל-כך בסדר, עד כדי כך שכבר שקלתי לבטל את תביעת הביטוח כנגד הנהג הפוגע.
ובכל זאת, אי אפשר לצאת מפגישת איכות ארוכה כל-כך, מבלי תובנות מעמיקות על החיים.
ברגעים האלו, שנתון הייתי לחסדיו של הרופא, וכמעט שחיי היו תלויים במוצא פיו, הרגשתי ממש כערער בערבה. ההתלבטות הייתה בליבי, וההכרעה הייתה בפיו.
זאת הרגשה שאין לתארה במילים.
ואז כשהחל הרופא המלומד והמשכיל להרצות את משנתו, ולהקטין את מידת החרדה לאפסית, הרגשתי כטל תחייה של ממש הנשפך בשצף קצף על ליבי, על נשמתי, ועל חיי. ממש כך. כל מילה שלו הייתה בעייני כפנינה, וכל סיכום משפט – כמחרוזת של יהלומים.
כשיצאתי, הייתה לי תחושת דז’ה וו. הרגשתי שעמדתי כבר פעם אחת לפחות במעמד שכזה, בו גורלי, כביכול, נתון לחסדיו של אחר, ומילותיו נותנות בי כח ותקווה.
ואז נזכרתי, המוסכניק.
לא פעם ולא פעמיים, יצא לי לעמוד חסר אונים עם רכב שוקק חיים, מנוע, או רדיאטור, היקר מבניהם, מול בעל המוסך, וחרדתי בליבי. הרי אין לי מושג קלוש מהי הבעיה ומהם דרכי הטיפול, משכך נתון הייתי כולי לחסדיו ולמוצא פיו של המוסכניק.
אלא שאצלו, שלא כבמקרה הזה, לא תמיד היו המילים מעודדות ומחמיאות. ברוך ששפך חמתו על עצים ואבנים.
אלא, שיבדל המוסכניק מהרופא המלומד אלפי הבדלות, ותבדלו אתם מרופאים ומבעלי מוסכים גם יחד. עדיין תובנה ענקית יש כאן.
לא משנה תוארו של העומד מולך, שנות הלימוד שצבר, חכמתו או רמת האיי קיו שלו. כשאתה זקוק למישהו, אתה זקוק לו במאת האחוזים, ותשובתו אליך תתן לך תמיד את ההרגעה המתאימה לרגע הנוכחי.
אז למה שגם אנחנו לא נהיה כאלה?
כלומר, אין לנו צורך להיות בעלי תואר שלישי ומעלה או בעלי ידיים גרומות, אלא פשוט כאלה. אנשים טובים שיכולים לתת את התשובה הנכונה למי שזקוק לה ממש באותו הרגע.
זה יכול להיות הכל. צ’פחה של בוקר על כתף (בעדינות, כן?), מחמאה או פרגון כשמשהו מוצא חן בעייננו, וכמובן עזרה אמיתית כשצריך.
כי אין לנו, אין לנו באמת מושג מהי כוחה של מילה קטנה כ’תודה’.
•
שמעו סיפור:
הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט”א רבה של רמת השרון, חלה לפני זמן לא רב, ואיבד את קולו. התקשרותו של הרב עם הסובבים אותו מתבצעת בעיקר עם כלי כתיבה, דבר המעיד, בדרך אגב, על הכתב היפה והמיוחד של הרב שליט”א.
באחד הימים הוצע לרב טיפול שיקומי וחדשני, שעלול לקחת חודשים ארוכים על מנת שיוכל לבטא בשפתיו שוב, אבל רק שתי מילים.
לאחר מחשבה קצרה הכריע הרב כי הוא רוצה ללמוד מחדש את המילים “אמן” ו”תודה”.
אמן זה מובן, כל מילה כזאת, עולמות רוחניים נשגבים.
אבל תודה?
לפני סליחה, טעיתי, טעטע, אוי, כואב, אנחה כלשהי, וכדומה? מסתבר שכן.
מסתבר שמילת תודה אחת, כוחה גדול לפחות כמו אמירת אמן. כי כשאדם מודה למישהו, הוא מכיר בו, הוא מכיר בטובתו, והוא גם ‘מודה’ שכעת הוא חייב לו בחזרה. זוהי תודה, התבטלות בפני השני.
אמירת מילה טובה, נתינת עזרה וסיוע בשעת הדחק, משיגה את אותה התוצאה בדיוק של אדם חסר אונים מול הרופא.
כי כשאדם צריך לה מאד, גם כוס מים שעולה פרוטה, מצילה את חייו.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]