טראמפ אינו המשיח, טראמפ אינו השטן

 1.

יש כמה אנשים שלא נעים לי שיקראו את המשפט הבא, אבל אין ברירה, עליי לומר זאת: טראמפ אינו המשיח. יש גם כמה אנשים שלא נעים לי שיקראו את המשפט הבא, אבל זו האמת: טראמפ אינו השטן.

לרובנו אין באמת מושג לאן פניו מועדות, ולכן לא ברור למה הציפיות ממנו הן או לבנות את בית המקדש או להחריב את העולם. שלל פרשנויות מלומדות אמורות לעזור לנו בימים אלה לחזות טוב יותר את “עידן טראמפ”, אבל מה הטעם בהן, אם הוא עצמו כל כך בלתי צפוי ולא מתוכנן?

טראמפ הוא תמונת מראה של התקופה, כלומר של כולנו. הוא מעיד על הנטייה שלנו לזגזג בין אופציות קיצוניות (מהליברליות חסרת התקדים של אובמה והילרי, חתכו האמריקאים ישר אל הגישה שלו), וגם על הנטייה בימינו להעריץ מותג יותר מאשר להזדהות עם דרך אידיאולוגית (הרי מה באמת הקשר בינו לבין הממסד של המפלגה הרפובליקנית? ובעצם, מה הקשר בינו לבין ערכים שמרניים? היהודים האורתודוקסים בארצות הברית מתלהבים ממנו, בזמן שהשמרנות הרי ממנו והלאה). עד עתה טראמפ נראה בעיקר אימפולסיבי, שולף, טראמפי, כפי שאפשר להתרשם מהמקום שממנו ניהל עד כה את העולם – לא הבית הלבן אלא חשבון הטוויטר שלו.

קריקטוריסט אחד בניו יורק קלט היטב את הקטע. שמעתם פעם על מבחן המרשמלו? זה ניסוי שנערך בגני ילדים ובו אומרים לילד כי הוא יכול לקבל כעת מרשמלו אחד, אבל אם יתאפק זמן מה – הוא יקבל שניים. לימים התברר כי הילדים שהתאפקו הצליחו הרבה יותר בחיים.

הם התמכרו פחות לאלכוהול וסמים, הצליחו יותר בחיי הנישואים והמשפחה, וגם מדדי האושר או פיתוח הקריירה שלהם היו טובים יותר. בעיתון ה”ניו יורקר” פורסם בימים אלה האיור הבא: טראמפ עומד להישבע לתפקידו, אבל במקום ספר התנ”ך שעליו נשבעים, מוצג לו מרשמלו, עם ההוראה הבאה: “אתה יכול לאכול מרשמלו אחד כאן ועכשיו, ואם תצליח לחכות 15 דקות – אתן לך שני מרשמלו ואשביע אותך לתפקיד נשיא ארצות הברית”.

במשך שנים מספרים לנו שהילדים שיודעים להתאפק מגיעים רחוק יותר. והנה הילד הכי תאוותן ופרוע בגן, מגיע לחדר הסגלגל.

2.

גם פרשת השבוע, פרשת “שמות”, מלמדת אותנו לא להתרגש יותר מדיי ממלכים חדשים. נכון, נעים לשמוע את המחמאות של טראמפ, את ההתלהבות שלו מאיתנו ואת התמיכה שלו בנו, בפרט אחרי קודמו בתפקיד. מותר לשמוח על כך שיהודי שומר מצוות ואוהב ישראל הוא יועצו הקרוב ביותר.

בניגוד לטון של חלק מהפרשנים אצלנו, האהדה של טראמפ לישראל היא מה שטוב בו, לא מה שרע. אבל כדאי גם לזכור את ההיסטוריה. “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף”, מספרת לנו הפרשה. ומה קורה אז? “וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ”.

כאן מתחיל השעבוד. עד אז, בני ישראל הרגישו לא רע במצרים. גם להם היה יהודי עם מעמד בכיר בארמון, ובזכות יוסף מצרים ניצלה מרעב כבד. ובכל זאת, עידן חדש מגיע. לפי חלק מהפרשנים מדובר במלך חדש לגמרי ולפי חלקם מדובר באותו פרעה, שמתנהג כאילו הוא מלך חדש ושוכח בכוונה את כל מה שיוסף עשה עבורו.

כך או כך, הפסוקים האלה מלמדים שאין לבטוח יותר מדי במלכים ונשיאים שלא מבססים את חייהם על יושר וצדק. פעם הם נחמדים אלינו ופעם פחות. בעת משבר – הם יכולים פתאום להפוך את היהודים למוקד כל הצרות והבעיות, לגייס חמישי, למיעוט שלא נאמן מספיק למשטר.

יש הטוענים שפרעה רצה להסיט את העם שלו מבעיה אמיתית אחרת (ביטחונית? כלכלית?) ומצא ביהודים “שעיר לעזאזל”. הוא גם לא רצה להיזכר בהיסטוריה כשליט שיוסף בעצם בנה אותו, והעדיף למחוק ולטשטש את הפרט הזה מהזיכרון המצרי, ולהפוך את היהודים מפתרון – לבעיה. מול תפיסת העולם האימפולסיבית של פרעה, מציגה התורה תפיסת עולם אחרת לגמרי, של משה רבנו, והיא זו שמנחה אותנו עד היום.

אז כמובן, צריך לכבד ולנסות לשתף פעולה עם כל מנהיג זר, אבל לא צריך לתלות בו את כל תקוותינו.

3.

ומה עם הזווית החינוכית? העולם הרי אינו רק כוח, תככים וכסף. הרב נתנאל אלישיב, יליד ארצות הברית, כתב בימים אלה לתלמידים שלו במכינה הקדם צבאית שביישוב עלי את מחשבותיו על טראמפ. הדברים חשובים בעיקר מול האופוריה והתחושה שטראמפ הוא אח, מלך וגבר-גבר: “גם אני שמחתי שה’טיפוס’ הזה נבחר, אדם שרואה כמונו מי הטובים ומי הרעים במזרח התיכון ובכלל. ועדיין, אני חושב שאסור לנו לשמוח יתר על המידה. כאנשי תורה, עלינו לבחון כל דבר גם בעיניים של מוסר ומידות, ובמבט כזה נגלה שלושה היבטים מדאיגים אצל המטאור החדש:

ראשית, ניצחון השטחיות. טראמפ ניצח כי תרבות הריאליטי ניצחה. האותנטיות היא סוד כוחו, הוא אדם שמאס בפוליטיקלי קורקט, אבל מעבר לשואו האמריקאי המרשים – מה התוכן? הוא מרבה לסתור את עצמו, ומפזר עובדות לא נכונות. השכל וההיגיון אמורים להוביל את החיים, ואצל טראמפ המקום שלהם שולי.

שנית, הסגנון הבוטה והשלילי. טראמפ מדביק ליריביו כינויי גנאי ילדותיים. אני מודה, כששמעתי אותו בעימותים משתלח באויביו צחקתי, אבל אז שאלתי את עצמי האם טראמפ מצחיק את היצר הטוב שלי או את היצר הרע. אתם יודעים מה התשובה. זה לא הסגנון שלנו. האם אנחנו רוצים שככה הפוליטיקה שלנו תיראה, בעקבותיו?

ושלישית, היחס שלו לנשים. יש לו היסטוריה ארוכה של החפצה וניצול. הוא שולט בכל העולם, אבל לא ביצר שלו. האם ככה נרצה שינהגו בנשים ובבנות שלנו? האם זו נורמה שיהודים יכולים להעריץ? אסור לנו להסכים לרף נמוך כל כך של התנהגות אצל נבחר ציבור. אני בוודאי מתפלל להצלחתו, אבל זוכר שעם כל הכבוד, אנחנו צריכים להצמיח מנהיגות יותר טובה”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות