השקר שמגלגל את קובי אריאלי מצחוק

מה שעצוב בכל הסיפור הוא מגדל השקרים. שקר על גבי שקר על גבי שקר.

1.

שקרנים העיתונאים ש”מזועזעים” מפרשת 2000. הם פשוט לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. הם המומים.

כלומר, הם מכירים כבר שנים את הסכסוך הרשמי בין נתניהו לידיעות אחרונות, הם מקבלים בטבעיות את נוכחותו של עיתון מטעמו של נתניהו, שמשרת אותו ומהווה שופר שלו, הם מסתדרים לגמרי עם המצב היומיומי ששורר כאן כבר 20 שנה, לפיו מצב היחסים תקשורת-נתניהו הוא התגוששות מתמדת, כמותה לא נרשמה עם שום פוליטיקאי מעולם – אבל הם המומים, עד עילפון, מהגילוי המבעית שבתוך כל זה גם התקיימה שיחת טלפון בין שני המתגוששים העיקריים בניסיון לסולחה.

כי זה הרי מה שהיה שם, והם יודעים את זה: שני גברים גמלוניים בני ששים ומשהו, מקיימים ביניהם את אחת השיחות המצחיקות בתולדות הטלקומוניקציה. זה אומר נקודותיים תפסיק לרדוף אותי, זה אומר נקודותיים תפסיק להרוס לי את הפרנסה. זה אומר נקודותיים אוקיי, אני אשתדל, זה אומר נקודותיים אוקיי. גם אני אשתדל.

הכי מצחיק בעולם, אבל הכי טבעי בעולם. אז מאיפה הזעזוע? שקרנים. רמאים.

2.

מה כן?

ראשית – זו הזדמנות פז עבור עיתונאים ותיקים לשחק את משחק הפוזה של “אוי מה היה לנו, אנחנו העיתונאים”. נורא כיף להרגיש חלק ממועדון חשוב. נורא כיף להרגיש מתקני עולם ועוסקים במקצוע רציני ומשפיע.

שנית – הטלת כל הסחי של מקצוע העיתונות על ראשו של מוזס המסכן, שכביכול מוכר את ערכי עיתונו תמורת בצע כסף, היא הזדמנות מצויינת להסיח את הדיון משחיתותה המובנית של העיתונות בישראל, זו שבאה לידי ביטוי בהטיה הפוליטית והשבטית שלה כבר שנות דור.

מבחינתי, העובדה שהעיתונות כולה מוטה תל אביבה ושמאלה סתם כך, מטעמים של השתייכות שבטית – חמורה פי כמה מאשר הטיה שמקורה בקידום האינטרסים הכלכליים של המו”ל. את זה אני לפחות מבין.

ושלישית – עיתונאים הם גם צרכני תקשורת תמים ומושפעים. וכשארוע נבנה בהדרגה, כלומר: פרשה, ואז עוד פרשה חמורה הימנה, ואז ידיעות ראשוניות על חקירה נוספת שמעורב בה איש עסקים נטול שם, ואז נחשף גם השם, והשם מפתיע – איזו ברירה יש להם חוץ מלהכריז: זהו זה.

זוהי אם כל הפרשות. עכשיו הוא גמור. גועל.

3.

שקרנים עיתונאי ידיעות שעומדים וצווחים: לי מעולם לא אמרו מה לכתוב ואני מעולם לא פגשתי את מוזס.

די עם זה. זה מביך.

רוחו של המו”ל מכתיבה את האווירה בעיתון וזה לגיטימי בעיניי לחלוטין. לא חייבים להודות בזה, אבל גם לא צריכים לקפוץ ולהכחיש את זה.

עשר שנים כתבתי במעריב, אף פעם לא אמרו לי מה לכתוב, אבל יצא כך שאף פעם לא כתבתי שצריך לבדוק את עסקאות הנשק של יעקב נמרודי ושדן בן אמוץ היה אמן נקי כפיים. לא אני ולא אף אחד אחר (זו רק דוגמא. אני חושב שיעקב נמרודי צדיק ושדן בן אמוץ פושע נתעב).

4.

והשקר הכי גדול הוא זה שמרחף מעל כל השבועות הארורים האלה: אני חושש שבסוף הם יפילו אותו. ככה זה. כשמחפשים חזק חזק, מאוד חזק, בסוף מוצאים.

נתניהו לא חף מטעויות. בסוף זה יקרה. וכשזה יקרה, כדאי שנדע אנו, קורבנות המהפכה המזויפת הזו, כי לא חשיפת השחיתות עמדה בראש מעייניהם ולא רדיפת הצדק. הם הפילו אותו כי הם רצו להפיל אותו. כי זה הוא וכי הם מתעבים אותו אישית.

“חשיפת השחיתות” לא היתה המטרה. היא היתה רק אמצעי להשגת מטרה. וכשצדק הופך להיות כלי להשגת אי צדק, זהו יום שחור לצדק.

5.

שקר על גבי שקר על גבי שקר. שתפו בכל הכוח.