מאוד פופולארי לדבר על השבת בירושלים. מאוד.
הכי לא פופולארי הוא לדבר על השבת בתל-אביב. חילונים שם כולם, לא ככה? לא, לא ככה. יש שם בעלי מרכולים שרוצים לנוח, עובדים שהפכו לעבדים ועוד אינספור סיבות לפני העובדה שתל-אביב היא רק פתיח לחילולי שבת בכל הארץ. כן, גם בירושלים.
אבל בשעה כזו, למרות הכעס הציבורי על נתניהו המהתל בדרעי וליצמן באמתלאות שונות ונתון בין הפטיש לסדן – בין בג”ץ ובוחריו החילוניים לבין הסיעות החרדיות – קשה להניח לשאלות הצצות ועולות בעקבות הטיפול, או אי הטיפול בפרשיה מצדה של הנציגות החרדית.
קשה, למשל, שלא לתהות מדוע בחר השר אריה דרעי שלא לטפל בתפוח האדמה הלוהט של חוק העזר העירוני בנושא השבת עוד בתקופת כהונתו כשר הכלכלה.
כזכור, באותה עת טען דרעי להגנתו, כי אין לו די פקחים נוכריים לשגר לתל-אביב, כדי לאכוף את החוק הארצי האוסר מסחר ביום המנוחה.
התמיהה מצטברת שבעתיים כשמצרפים אליה את שתיקתו בשעה שסמכויותיו הנשללות בנוגע לחוק העזר העירוני נשארו בידי הממשלה, למרות שעל פי עדויות של משתתפים בפגישות עימו (ראשי רשתות ‘שופרסל’, ‘זארה’ ואחרות הסגורות בשבת, עלו לרגל ללשכתו וביכו את הפסדיהם), לפחות שבוע לאחר בחירתו נודע לו כי הסמכויות שלא הושבו לו במהלך כניסתו לתפקידו החדש כשר הפנים, ימנעו ממנו לעסוק בנידון.
ביקשוהו לקחת אותן בחזרה, אבל הוא סירב. ביקשוהו להפעיל סמכות, אבל הוא סירב. עדיף לספור ציפורים במרפסת לסלילי עשן המקטרת.
ודרעי כמשל.
יען, זו לא שאלה רק כלפי דרעי, כי אם כלפי הנציגות החרדית כולה שפתאום מתעוררת, ומגייסת את מועצות גדולי וחכמי התורה לשבת הירושלמית: מדוע זו לא עיגנה בחקיקה פרטית במהלך השנה החולפת את אי-האפשרות של חוק עזר עירוני להפר את חוקי מדינת ישראל.
יגאל גואטה היה היחיד שהוכיח כיצד ניתן להוביל מהלך בחקיקה שאיננה ממשלתית מוצהרת, והוא היחיד שאכן עשה זאת בהצלחה, אבל החוק לא פטר, למעט ‘תקדים שרונה’ שבו, דבר וחצי דבר מבעיית השבת הארצית או התל-אביבית.
קשה שלא לשאול, מדוע לא זימן שר הפנים החרדי ללשכתו את ראשי הערים הסוררים, ראש עיריית תל אביב וראש עיריית כפר סבא שפרץ גדר שנשמרה שנים רבות בעירו; ולא, לא כדי לבקש הקצאה של מגרש לבית-מדרש לזכרו של מרן או לישיבה לנכדו של ראש מועצת החכמים – אלא כדי לדרוש ממנו שלא להפר את החוק הרשמי של מדינת ישראל הקובע כי חיי המסחר והמנוחה צריכים להישמר מפני חילול שבת.
אינספור פעמים בשנה החולפת הסביר דרעי כי הדברים אינם בידו או תחת סמכותו. מעניין מדוע כשליצמן העלה על ראש שמחתו את רכבת ישראל, שאינה קשורה בשום צורה למשרד הבריאות, דרעי קפץ על הקטר בשמחה.
בשמחה? כן, אך עמדתו – חזרנו אליה השבוע – היתה די מינורית גם באותה עת. ציטוט מדבריו בראיון תקשורתי יביע את כוונתנו טוב יותר: “בסופו של דבר החילונים יחליטו איזו שבת הם רוצים. אנחנו לא נאכוף על אף אחד מה לעשות, ונצטרך לראות מה יכולים לעשות…
“אנו חיים בתוך מדינה חילונית, אמנם יהודית – אבל חילונית…”
כשנשאל אודות משבר קואליציוני אפשרי אמר: “אין לנו, ראשי הסיעות החרדיות, שום עניין לחולל משברים. אנו גם מבינים שאנו לא במדינת הלכה. עוד לא הגענו לימות המשיח ולא למצב אידיאלי שבו כל עם ישראל מבין מהי מהות השבת”. סוף ציטוט.
לא יזיק לדרעי ולחבריו למלחמה המתוקשרת, ליצמן וגפני, להתמודד עם השאלות הקשות המופנות אליהם מצדם של בעלי המרכולים בתל אביב.
מדוע בשנה שחלפה מאז העברת התיקון לחוק העזר של תל אביב שאִפשר התחכמות של העירייה, לא פעלה הנציגות החרדית בחקיקה – ממשלתית או פרטית – לביטול החוק העירוני; מדוע בתפקידו כשר הכלכלה לא יכול היה דרעי למצוא תקציב לפקחים נכרים שיציפו את הרשתות הפתוחות בשבת בתל-אביב בקנסות?
ומה קרה כשמונה לשר הפנים, מדוע לא דרש דרעי אז את הסמכויות שנלקחו מסילבן שלום בחזרה? אין ספק: היה לו נוח, מאוד נוח, שלא לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה.
ולשאלת השאלות: ביום שני הקרוב, ה-23.1, יעמדו בעלי המרכולים בתל אביב מול בג”ץ בציפייה לעמדת המדינה.
האם דרעי ייתן למדינה לאמץ את מסקנות ועדת המנכ”לים, המתירים חילול שבת בת”א באופן זה או אחר, או שמא יתעשת ויירד ממגדל השן שאליו התכנס כשפריפריה חברתית בראש מעייניו, ויתערב אקטיבית-משפטית בניסוח תשובת מדינה נאמנה לרוח בוחרי ש”ס.
עד כה, אין השאלות הללו, התמיהות והכעסים, נצברים כולם באפס תשובות.
אך אין ספק, כי בפעם הבאה שהציבור המסורתי יתבקש לתת את קולו לש”ס או ליהדות התורה, כדאי יהיה להם לזכור כי לעיתים, מסיבות שונות, נבחר הציבור הופך ל’משולל סמכויות’, ל’מנוע מלפעול’, או כל תירוץ נבוב אחר שנשלף כשעוד אפשר לתקן.
מלשכת דרעי לא התקבלה התייחסות לשאלות העולות מהכתבה.