1.
שלוש הערות על כותרות השבוע. נפתח בפיגוע בטיילת ארמון הנציב, אחד המקומות היפים בארץ. הנוף המדהים שנשקף משם היה הדבר האחרון שראו ארבעת הנרצחים.
כרגיל, תמיד מחפשים אצלנו את הטוויסט, את מה שליד האירועים. מדברים על השרים שלא באו להלוויות, במקום לדרוש מהשרים למנוע עוד הלוויות כאלה.
ובכן, יצא לי לצערי לסקר עשרות הלוויות של הרוגי פיגועים ומלחמות. מהפיגוע בסבארו דרך תקריות בעזה, ממלחמת לבנון השנייה דרך צוק איתן ועופרת יצוקה.
ומהניסיון הזה בסיקור משפחות שכולות, וגם משיחות עם כמה משפחות במהלך השבוע, נראה לי שהעניין הוא לא מי הגיע להלוויה. גם לא לשבעה. העיקר זה אחר כך, אחרי הבום הגדול. מי מרים טלפון חודשיים אחרי, מי קופץ לביקור סתם כך, אפילו מי שולח “חג שמח” בערב חג.
יש בכירים כאלה בצה”ל ובממשלה, שמקפידים על קשר מתמשך עם הורים ואחים שכולים. יש גם אזרחים רבים כאלה, שזוכרים אותם לא רק ביום הזיכרון. הרי בהתחלה תשומת הלב בשיאה. כמה שבועות אחר כך – עברנו הלאה, לפרשיה הבאה, ולפעמים, לצערנו, להרוג הבא.
כך שעם כל הכבוד, שר אולי יכבד את המעמד, אבל את התמיכה המתמשכת שבאמת צריך, אי אפשר למסד בשום נוהל כללים ממשלתי ורשמי.
2.
“אז אין לך בעיה עם מה שהתפרסם השבוע?”, נשאלתי.
כן, יש לי בעיה. על פניו זה נשמע חמור מאוד, ביחס לשני הצדדים (ולא כפי שקל לכל צד לטעון, שהשחיתות האמיתית כאן היא של הצד השני). אבל לא נפלתי מהכיסא, כי זו לא הפעם הראשונה שבה יש לי בעיה עם התקשורת הישראלית. למעשה, אם להודות על האמת, יש לי בעיה איתה כמעט כל הזמן.
בניגוד למי שחש השבוע שבית המקדש נחרב, מעולם לא ראיתי בתקשורת שלנו בית מקדש. נדמה לי שאני מייצגת רבים בציבור שמצפים ממנה לרוח אחרת לגמרי. אז כיוון שדיברו השבוע כל כך הרבה על רוממות התקשורת, כאילו עד לפרשה הזו הכול פה היה מושלם והנה לראשונה התגלתה בעיה, הנה רשימה חלקית של בעיות. הן לא בהכרח פליליות, אבל חשובות:
נתחיל ביחס של התקשורת לכסף, למראה חיצוני ולפרסום. היא משדרת שזה הכי חשוב, ומחנכת את כולנו למודלים כוזבים של הצלחה. היא מאדירה דמויות קצה ומעלימה אנשים בעלי תוכן ומהות. היא הורסת לדור שלם של ילדים את התמימות כי היא מרעילה אותם בצעקנות, החפצה, פרסומות וריאליטי שלא מיועדים לגילם, וספק אם מיועדים לאיזשהו גיל. זה מטריד לא פחות מאופן הסיקור של בוז’י או ציפי או ביבי.
מה עוד? המנגנון הצהוב, הרדוד והחושפני. סופר או זמר חייבים להתחתן או להתגרש או לאמץ ילד לעיני האומה אם הם מוציאים ספר או דיסק. ליתר ביטחון רצוי גם להתוודות על התמכרות כלשהי, ולהצטלם בלבוש מינימלי. זו הדרך לקדם יצירה, וכולם יודעים זאת, שותקים ומשתפים פעולה.
נמשיך אל היחס התקשורתי לשבת. התקשורת הישראלית יודעת ליצור אווירה אחרת ביום הזיכרון, ביום השואה או ביום העצמאות, אבל לא עושה זאת כלל בשבתות ובחגים. כתבים ומפיקים רבים נאלצים לעבוד בשבת (ועוד בשביל מה? “שבתרבות” עם דוד ביטן?), וזו עובדה מאכזבת מאוד אחרי אלפי שנים שבהן ידענו לעצור הכול ולנוח יום אחד בשבוע. פעם זה היה הסמל שלנו.
וזו לא רק השבת, זה היחס ליהדות בכלל. היא מוצגת בתקשורת רק כבעיה, ואף פעם לא כפתרון. החל מציטוטים חלקיים ומעוותים של רבנים ושל פסקי הלכה ועד הצמדת כותרות של “הדתה” ו”הדרה” לכל קשקוש מקומי, כאילו אנחנו או-טו-טו איראן.
השטחיות הזו מלווה מגזרים רבים שמסוקרים רק כ”עושי צרות”, ממתנחלים ועד ערבים ישראלים, ופוגעת במרקם חיינו המשותף.
ועוד לא נגענו בתוכן השיווקי (הגבול הדק בין פרסומת לבין תכנית הולך ומטשטש) ובחוסר הייצוג של ציבורים נרחבים (איך זה יכול להיות שהליכוד קיבל 30 מנדטים ואני לא מסוגלת להמר על פרשן בכיר אחד שהצביע ליכוד?).
ואולי מעל הכול – הפסימיות.
משפט מפורסם קובע שבמהדורת חדשות אומרים “ערב טוב”, ואז מוכיחים במשך שעה למה זה לא נכון. אנחנו מגישים לציבור אוסף של תקלות, שערוריות, הפגנות ונבואות אימה. מספרים לו כל הזמן רק איפה עובדים עליו ומבזבזים את כספו.
מי קבע שרק מירמור נקרא חדשות? אני לא מצפה לחדשות לה-לה-לנד על דובוני אכפת לי, ובאמת לא הכול פה טוב, אבל עוד מעט נחגוג כאן 70 שנה לפלא ששמו מדינת ישראל, והתקשורת כמעט לא עוסקת בבנייה, צמיחה, פעילות חיובית, התנדבות וחינוך.
כמעט תמיד התחושה אחרי צפייה, האזנה או דפדוף היא של ייאוש מעצמך, מהמדינה ומהאנושות כולה.
הרשימה עוד ארוכה, אבל נדמה לי שהעיקרון ברור. זה לא רק הון, שלטון ועיתון, זה גם הטון. כך שהשבוע רק הוספתי בעצב עוד סעיף לרשימה.
3.
ולכותרת הראשית בתורה: ספר “בראשית” מסתיים השבוע. בפרשת “ויחי”, הפרשה האחרונה בספר, יעקב אבינו מקבץ סביבו את ילדיו ומשמיע סוג של צוואה. כל אחד זוכה לניתוח של תכונות האופי שלו ושל התפקיד שלו.
חלקם זוכים למחמאות ושבחים אבל חלקם ננזפים. ראובן פזיז מדיי, ויהודה לעומתו שקול ומתון. שמעון ולוי נהגו באלימות, בעוד יששכר למדן ושקדן. איזו מין ברכה זו, שואל המחנך הרב שלמה וולבה? הרי חלק מהדברים הם שליליים לחלוטין.
וזו תשובתו העמוקה: “אביהם גילה לכל אחד את המידה הרעה שממנה הוא צריך להיזהר – וזה נקרא ברכה. אם מגלים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר, זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו! אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם. צריך להבין, אדם יכול לחיות כל חייו בלי לדעת מה מעלותיו ומה חסרונותיו.
“יעקב בירך את בניו בברכה עצומה – הוא גילה להם את מידותיהם. הרי הסוגיה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו. ויעקב גילה לכל שבט את מידתו היסודית, את שורש הנשמה שלו. גם התוכחה היא ברכה, אם שומעים אותה היטב ומשתדלים לתקן”.
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’