לעיתונאים מהימין אין מה להגיד על ביבי?

בזמן מערכת הבחירות האחרונות הייתה לעיתונאי חנוך דאום תוכנית טלוויזיה בשם ‘המתנחל’, ששודרה בערוץ 10. לקראת התוכנית האחרונה, דאום צילם עימות ביני לבין אראל סג”ל סביב הטענות המקוריות על שמאלניות התקשורת.

סג”ל טען שבעוד אנשים כמוהו מחזיקים בעמדות תקשורתיות פחות נחשבות (באותו זמן זה כלל, כמדומני, הגשה של ‘ערב חדש’, טור ב’מעריב’ והגשה של תוכנית רדיו ב’גלי ישראל’), אנשים כמוני וכמו אמנון אברמוביץ’, נמצאים בעמדות היותר חשובות.

רציתי לענות את התשובה המנומסת שנכון וצריך באמת לתקן ושאר ירקות, דברים שאני אפילו מאמין בהם, אבל איכשהו יצא לי ששאלתי אותו כמה תחקירים הוא עשה בחייו העיתונאיים וכמה פעמים הזיע כדי להביא ידיעה או לאשר סיפור.

אולי הסיבה להבדל, טענתי, היא לא מה שאתה ואני חושבים על מה שצריך לעשות בשטחים, אלא שאתה מצפה להגיע לעמדות הכי בכירות בלי לעבוד, אתה מסתפק בהגיגים, דעות, אבל לא רוצה לעבוד באמת. הנה, תראה, שלפתי את טיעון המחץ, עיתונאי כמו עמית סגל, שעמדותיו, כנראה, קרובות יותר לעמדותיך מאשר לעמדותיי בנושאים מדיניים, מוכן לעבוד באמת והוא כבר בעמדה הרבה יותר משפיעה.

העימות צולם, אבל לא שודר.

•

ביום שישי האחרון לא דיווח העיתון ‘מקור ראשון’ על חקירתו באזהרה של ראש הממשלה נתניהו וכל הפרסומים אודותיה.

העורך חגי סגל כתב שכאשר יהיה ברור יותר על מה מדובר, אז ברור שהעיתון לא יעמוד מנגד. אנחנו לא נהיה כמוכם, כתב סגל והביא שורה של ציטוטים של עיתונאים מהמחנה השני, שהודו שעשו הנחות בעבר לראשי ממשלה שמדיניותם תאמה את השקפת עולמם.

ובכן, היו בהחלט עיתונאים שעשו הנחות לאולמרט ואיתרגו את אריאל שרון ובאותה נשימה, העיתונאים שפרסמו את התחקירים הכי מכאיבים נגד אהוד אולמרט ואריאל שרון לא באו בדיוק מהמחנה של חגי סגל (החלוקה הכל-כך דיכוטומית של עיתונאים לימין ושמאל היא אחת ההצלחות הכי גדולות של נתניהו).

גידי וייץ פרסם ב’הארץ’ את התחקיר על מעורבות אולמרט במרכז ההשקעות. אני פרסמתי בערוץ 10 מסמך ששיקף את כל ההטבות שעשה אולמרט לחברי ליכוד – שתי הפרשיות הללו הועברו לחקירה פלילית, הראשונה, שהתבססה על בדיקה של מבקר המדינה, הפכה להרשעה; העיתונאי מוטי גילת (ב’ישראל היום’!) יחד עם וייץ אחראים במידה רבה לחקירת המשטרה בעניין משה טלנסקי.

עפר שלח ואני פרסמנו ספר (לפני ההתנתקות) ובו פרטים על הקשר שמצאנו בין החקירות הפליליות נגד אריאל שרון לתהליך קבלת ההחלטות שלו לגבי תוכנית ההתנתקות. ברוך קרא חשף ב’הארץ’ את פרשת סיריל קרן והמיליונים שהועברו לבניו של שרון.

כל חמשת העיתונאים שהוזכרו כאן (והיו עוד) לא נחשבים בשר מבשרו של הימין, בלשון המעטה. אני לא חושב שטוהר מידות חשוב יותר למי שמאמין במדינה פלשתינית. באמת שלא.

ובכל זאת, לעיתונאים מהצד הימני של המפה הפוליטית, אין מה להגיד על ראש ממשלה שמקבל טובות הנאה במאות אלפי שקלים מטייקונים למיניהם וגם עושה להם טובות מעת לעת?

•

עזבו עיתונאים, מה עם הפוליטיקאים?

נכון, גם כשאולמרט ושרון היו תחת חקירות, הייתה שתיקה מביכה אצל שרים וח”כים. אפילו ציפי לבני שתקה. שתיקה כן, אבל לא היו ח”כים (למיטב זיכרוני) כמו דודי אמסלם שאמרו שאין פסול בקבלת מתנות.

עוד יותר חשוב, נפילתו של אולמרט באה בעקבות החלטה פוליטית של שר הביטחון בממשלתו, אהוד ברק, שהוא ומפלגתו לא יהיו מוכנים להמשיך ולכהן בממשלה תחת אולמרט.

בקואליציית נתניהו כבר ברור שלא יהיה אחד שיתקרב לתקדים הזה. נפתלי בנט אמר שהכול בסדר, אריה דרעי ואיווט ליברמן לא ממש כשירים לעדות בנושא, ומשה כחלון, כנראה, גם לא ינהל על זה מאבק.

צודק חגי סגל. השלב הזה הוא באמת שלב מוקדם ציבורית כדי להסיק מסקנות. על נוני מוזס נודע רק אתמול.

אבל גם לפני זה, האראל סג”לים, שבינתיים התקדמו בפירמידה התקשורתית, היו יכולים להגיד משהו ולח”כים של הליכוד לא אמור להיות קשה להגיד אפילו אמירות חלביות נוסח “אם זה נכון, אז זה לא בסדר”.

• המאמר התפרסם ב’הארץ’. מתוך הבלוג של רביב דרוקר