עיוות דין: גביית ריבית פיגורים בתיקים בהם הוגשה התנגדות

שוכר לא עמד בתשלום דמי שכירות, ובעל הבית הגיש נגדו תביעה לפי חוק ההוצאה לפועל – פלטפורמה מיוחדת בה תיק ההוצאה לפועל על תביעה בסכום קצוב נפתח עוד לפני פסק הדין.

החייב מצידו, אותו שוכר, חלק על החיוב, וטען כי הוא זכאי לקזז סכומים שונים.

לפי החוק, על חייב כזה להגיש התנגדות, ואם לא – יחלו נגדו הליכי גבייה והגבלות שונות. סנקציה נוספת, מאוד מכאיבה, שננקטת היא הצמדת קרן החוב לריבית פיגורים של 7.5% לשנה.

כך למשל, קרן חוב של 20,000 ש”ח תגדל תוך שנה ב-1,500 ש”ח נוספים.

חייב שנפתח נגדו תיק הוצאה לפועל והחמיץ את המועד להגשת התנגדות, יכול להגיש אותה גם באיחור (תוך ציון הטעמים לאיחור).

אבל אם הוטלו עליו עיקולים או הגבלות, הגשת ההתנגדות לא תביא לעיכובם, ויש להגיש בקשה מנומקת לעיכוב הליכים. במקרה כזה, עשויים להתבטל העיקולים ואז גם קרן החוב תחזור לשאת ריבית רגילה בשיעור 1% בלבד.

הבעיה מתחילה אצל חייב שהגיש התנגדות באיחור, אבל לא הגיש בקשה לעיכוב הליכים, או שהגיש בקשה לעיכוב הליכים, אבל היא נדחתה. במקרה כזה, עיקולים והגבלות שהיו בתיק לא מתבטלים, ואז גם תישא קרן החוב את אותה ריבית פיגורים ידועה לשמצה.

•

נתמקד באותה סנקציה חריפה – ריבית פיגורים, וננסה להבין כיצד היא אומצה לכאן.

לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ריבית פיגורים נקבעת רק לחובות פסוקים – רק לתביעה כספית שבית המשפט מצא מוצדקת ונתן בה פסק דין. סנקציה כזו אמורה לתמרץ את החייב להזדרז ולפרוע את החוב. עד אז נגבית ריבית של אחוז אחד בלבד – ריבית משפטית, שתפקידה לשמר את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל.

אם נחזור לחייב שלנו, אמנם בקשה שלו לעיכוב הליכים נדחתה, אבל ההתנגדות שלו התקבלה. כלומר, בית משפט עדיין לא קבע שהחוב פסוק. אם כך מדוע כבר עתה מוצמדת לקרן החוב שלו ריבית פיגורים יקרה?

מתברר, כי בהנהלת ההוצאה לפועל יש פרקטיקה, לפיה ריבית פיגורים תגבה לא רק מחובות פסוקים, אלא גם מתיקים בהם הוגשה התנגדות באיחור, למרות שלא מדובר בחוב פסוק.

ברור מעמיק יותר מחזיר אותנו לשנת 2009, אז במסגרת תביעה ייצוגית עלתה טענה כי מחשבי ההוצאה לפועל מוסיפים ריבית פיגורים ביחס לשטרות ותובענות בסכום קצוב רטרואקטיבית מהמועד הנקוב לפרעון השטר או מועד החוב הנטען לפי העניין, כלומר ביחס לתקופה שטרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

התביעה הייצוגית התקבלה, והמדינה – נגדה הוגשה התביעה – הודיעה כי תחדל מגבייה כזו, ועוד הוסיפה ובישרה כי תיקון בחוק ההוצאה לפועל, מאותם ימים, עתיד להסדיר את סוגיית שיעורי הריבית הנגבים בתיקי שטרות ותובענות, וכך תמנע גבייה של ריבית על תקופה בה החוב לא היה פסוק.

אלא שאז נוצר פרדוקס: המדינה אמנם חדלה מנשייה אסורה של אותה ריבית פיגורים שנגבתה רטרואקטיבית על מועדים בהם החוב לא היה פסוק, אלא שבכל הקשור לתובענות בהן הוגשה ההתנגדות באיחור, היא נותרה בעיוורונה. היא המשיכה לראות בהן תובענות שבהן לא הוגשה התנגדות כלל, והמשיכה לגבות בגינן ריבית פיגורים.

כלומר: רשות האכיפה נוקטת נגד חייב שהגיש התנגדות באיחור, סנקציה של ריבית פיגורים למרות שלפי החוק, הסנקציה הזו קבועה רק למי שהחוב שלו פסוק וסופי.

אותו חייב טען כי פרשנות דווקנית כזו מחזירה אותנו שוב לאותו עיוות דין שמאפשר לגבות ריבית פיגורים על תקופה בה החוב לא היה פסוק, וכי מרכיב ריבית הפיגורים בתיק שלו עומד לבדו על סך אלפי שקלים.

בית משפט שדן בעניינו העיר על הקושי בגבייה כזו.

יחד איתו (לפחות בסטטיסטיקה) אלפי החייבים שנגבתה מהם לאורך כל התקופות ריבית פיגורים, בגין מועדים בהם החוב לא היה פסוק, כולם צפויים לפנות למדינה ולבקש כספם בחזרה.

• הכותב הוא עו”ד במשרד דניאל שמואלי ושות’, המתמחה בליטיגציה מסחרית ורגולציה, חבר ועדת הוצל”פ וסדרי דין וראיות (אזרחי) של לשכת עורכי הדין