אני נכנס למיטה.
יוצא.
הולך לחדר של הבת שלי.
מסדר לה את השמיכה.
נותן לה נשיקה.
אני נכנס למיטה.
יוצא.
הולך לחדר של הבת שלי.
מסדר לה את השמיכה.
נותן לה נשיקה.
וחוזר חלילה.
איך, איך אפשר לישון.
כן, אני שומע קולות.
לא, אני לא צריך פסיכיאטר.
אבל, אני משתגע.
אני חושב על אבא אחד.
צעיר, אולי אפילו בן גילי.
שנפרד היום בנשיקה מהילדים שלו.
הלך לעבודה.
הלך לו החיים.
לאן, לאן יש לאבא הזה ללכת?
מי יחבק אותו כשהוא חוזר מהעבודה?
מי יבכה בגעגועים כשהוא יוצא מהבית?
אני נכנס שוב למיטה.
חם לי, אני מכבה את התנור.
רטוב לי, אני מנגב את הדמעות.
אבא אחד,
הלך לו הבית.
הלכה לו האשה.
הלכו לו הילדים.
הלך לו החיים.
אבא אחד, הלילה לא הולך לישון.
גם לא מחר.
אבא אחד מת, לישון.
ואני עוד פעם מסתכל על הילדה שלי.
מסתכל גם על הילדה שלהם.
איזה תמימות. איזה הבנה נקיה על החיים.
החיים נגמרים כשאבא לא מוכן לקנות לילדה שלו סוכריה.
ולי נשאר רק לבקש על האבאל’ה שלא יכול לישון
שהשם ישלח לו כוח להתמודד עם טרגדיה שכזאת.
ואני אלך לי לעבודה, אחבק את הילדה.
ואפזם לי ניגון ממגילת איכה.
נשים רחמניות בישלו ילדיהן.
• מנדי שוורץ, הצלה דרום – משהו שפורץ מהלב