איפה הכסף? כך העניקו 70,000,000 ש”ח לסרטים ישראלים כושלים

כמה הפסיד משרד התרבות הישראלי, או במילים אחרות, אנחנו, ליוצרי הקולנוע השנה במדינת ישראל? מכון פילת, הזכיין של משרד התרבות לאבחנה ומיון, מעלה נתונים בלתי נתפסים: עשרות מיליוני שקלים ששולמו לסרטים, שאיש כמעט ולא צפה בהם.

אמציה סמקאי, יו”ר ‘בצדק – עמותה למדיניות יהודית’ שחשף את הנתונים, מעלה את התרשים בו מופיעים שמות הסרטים, עלותם, והכנסותיהם.

כך למשל, הסרט ‘צילי’ עלה למשלם המיסים מיליון וחצי שקלים, בעוד מספר הצופים בו לא עלה על 301 אנשים. במילים אחרות, כל צופה עלה לנו כ-5000 שקלים. דוגמא קיצונית יותר: הסרט “הגבעה” עלה לנו יותר מ-8 מיליון ש”ח וצפו בו 1,021 איש. 7830 ש”ח על כל צופה.

“מעניין אם הצופים הרגישו שקיבלו חוויה בשווי משכורת חודשית”, אומר סמקאי בסרקזם, “ברור שאלו היו צופים איכותיים. אולי אפילו “אנשים חושבים”. מה שלא ברור זה איך מחדל כזה עבר בשתיקה”.

מעיון מדוקדק בכל נתוני הטבלה עולה, כי כמעט כל הסרטים פשוט הפסידו כסף, ועלו למשלם המיסים הון עתק.

“ביהדות אנו לומדים כי כספי ציבור גובים בשנים ומחלקים בשלשה”, מזכיר סמקאי, “כספי ציבור צריכים זהירות מופלגת, במקרה הזה לא נראה שהיד של מישהו רעדה כשהיא חילקה את המתנות הללו ביד נדיבה”.

הסכומים האנומליים הללו מקבלים משנה תוקף, כששומעים את זעקות התקשורת על ‘מיליונים לישיבות ומוסדות חרדיים’.

“במדינה דמוקרטית בזבוז כזה של כספים לא היה עובר בשתיקה”, מדגיש יו”ר בצדק, “אבל כפי שמטיפים לנו מהבוקר עד הערב משמאל – כנראה שהדמוקרטיה הישראלית היא לא מה שהיתה פעם”.

 • האם כל הכסף הזה הוא אכן מהקופה הציבורית?

“הסכום הכולל כפי שניתן לראות בטבלה הוא 104 מיליון שקלים. 70 מיליון על פי הדיווח הרשמי מגיע ממשרד התרבות, מקרן הקולנוע הישראלי.

“34 הנותרים מגיעים בחלקם לפחות, גם כן מכספי ציבור ומקרנות שונות כמו קרן משרד החוץ, הקרן לירושלים, משרד הפיס ועוד תקציבים ציבוריים שונים”.

 • המגמה לחלוקת הצדקה הנדיבה הזו, מגיעה משמאל?

“מספיק לראות את הסרטים שזוכים בתקציבים של משרד הקרן לקולנוע, ולראות את אלו שנדחו, ולהבין לאיזה צד של המפה משתייכים אלו שזכו. מכאן גם לא קשה להבין מה היא זהותם של אלו שיושבים בקרנות הקולנוע. מה שצריך לעשות זה פשוט לתת לציבור להחליט על מה הוא רוצה לבזבז את כספו”.

בין התגובות הרבות לחשיפה של ‘בצדק’, נטען כי זו היא המטריה, ויש לאשר סרטים רבים, כאשר מתוכם מגיעים בתהליך של ברירה טבעית הטובים לתודעת הקהל.

סמקאי דוחה את הטענה הזו: “האם אנחנו בכלל צריכים לממן תרבות? הפניית משאבים למה שנקרא ‘תרבות’ הינו לגיטימי בתנאי ששי ציבור שצורך אותו. הנתונים מראים שהשוק הישראלי, לא מעוניין בכזו סחורה.

“אולי זה האופי השמאלני של היוצרים אולי הדבר נובע מגורם אחר. בסופו של יום אנשים לא מעוניינים בתוצר הזה, ואין כל סיבה שיחליטו עבורם מה היא תרבות”.