רפי ליסקר, תושב היישוב אפרת, צעד בליל שבת אחרי התפילה, עם רעייתו ל’סיבוב ליל שבת’ ברחוב דוד המלך ביישוב.
במונולוג לחב”ד און ליין הוא משחזר: “צעדנו כהרגלינו, הרחוב היה די שומם, כולם היו כבר בבתים. לא שמעתי דבר, אולם אשתי שמעה מישהו הולך אחרינו, אבל גם זה לא התעורר את חשדה באופן מיוחד. לפתע חשתי במכה מאחורי בגב העליון ליד הצוואר, חשבתי ברגע הראשון שמישהו חובט בי עם היד. כשהוא המשיך, אשתי פתחה בצעקות רמות, ואז הבנתי מה קורה.
“הסתובבתי והדפתי אותו מעלי. הבחנתי במחבל צמא-דם ובידו סכין. הוא נבהל, אחר כך שחזרתי לעצמי שכנראה התקיפה שלו 4 פעמים לא הועילה ואני עדיין עומד על רגליי נכון להיאבק בו!… אשתי בחסדי ה’ נמלטה לבית הסמוך והזעיקה עזרה.
“הוא נכנס לעמדת תקיפה ושנינו התייצבנו זה מול זה, נכונים למאבק. בתוך הראש התרוצצו מחשבות, האדרנלין מתעצם, איתו גם הכעס: ‘העמלקי הזה רוצה להפוך את ילדי ליתומים?!’ קיבלתי החלטה לעמוד מולו ולא לברוח. התחלנו לגשת זה אל זה כמו שני מתאבקים, קדימה ואחורה בעמדת תקיפה, וכל זה שהוא חמוש בסכין ואני בידיים חשופות. מלחמת התשה.
“לא יכולתי להמשיך במאבק זמן רב, כי הרגשתי שאני מאבד דם מהדקירות. התחלתי לצעוק ‘מחבל, הצילו!!!’ הוא נבהל, וברח לכיוון צפון-מזרח, משם כנראה הגיע.
“כוחות מד”א שהגיעו טיפלו בי ופינו אותי ל’שערי צדק’. איבדתי הרבה דם מ-4 הדקירות, ובבית הרפואה חששו לפגיעה בריאות, אבל ברוך ה’ בבדיקות התברר שלא. אחרי תפילת שחרית בבית הרפואה, התקבלה בליבי החלטה: את הדלקת הנרות אעשה בבית עם בני משפחתי… וכך היה ברוך ה’.
“אין ספק שזה נס (מתרגש, מתקשה לדבר) השגחה פרטית, הקב”ה בחר בי, לא באשתי ולא בילדים… (בוכה)
“אני אדם מאמין… אם המחבל היה מחכה שעתיים-שלוש, היה עלול ח”ו לקרות אסון גדול… המחבל בחר באדם הלא נכון מבחינתו.
“קטונתי מכל החסדים. זכיתי להינצל, זה לא רק ניצחון אישי, אנחנו עם הנצח. רוצים להשמיד אותנו, אנחנו לא ניתן!”, הוא מסכם בהתרגשות, וממהר לבדיקות למעקב על מצבו.