תשמעו ‘סקופ’: בשבוע שעבר התקשר אלי ראש הממשלה בנימין נתניהו והציע לי לעבוד אתו בנושא רגיש.
“מנחם, בוא נעשה את זה ביחד”, אמר בקול הבריטון העמוק שלו.
השבתי לו שאני עסוק מדי, אבל תודה! אני בהחלט מתרגש ומוחמא מהאימון שלו בי.
נו, אתם מבינים שזה לא באמת קרה…
אבל הבוקר, ממש הבוקר, הקב”ה אמר לי רגע לפני ששלח את נשמתי בחזרה לעולם: “מנחם, רד למטה כי אני נותן בך אימון שתעשה שם את העבודה המשותפת שלנו בצורה הכי טובה. אחרת לא הייתי שולח אותך”.
כך הבוקר וכך כל בוקר מחדש.
כשאני אומר “מודה אני”, אני מודה על האימון המחודש היומיומי שנתן בי; וכשאלוקים בכבודו ובעצמו נותן בי אמון, פחות חשוב לי כמה אני חכם (או הפוך), כמה אני שווה (או לא); עצם האימון והשמחה שלו בי, “יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו”, גורם לי להיות שמח מרוצה וזה נותן לי דלק לכל היום.
אי-שם, בתחתית החיים, כעבד בבית האסורים אחרי בגידה קשה מצד אחיו, יוסף לא הבין מדוע פניהם של שרי פרעה “רעים היום”.
סליחה, ואיך אתה שומר כאן על אופטימיות? איך זה שאינך ממורמר וכועס על כל העולם כשיש לך את כל הסיבות לכך?
יוסף הצדיק ידע דבר אחד: עצם זה שאני כאן בעולם, סימן שמאמינים בי וביכולות שלי, וזו לבד סיבה לשמחה.
וגם אתם – גם אם יעליבו אתכם, לא ‘יספרו’ אתכם ואפילו תקבלו תשובה שלילית – זה לא משנה את המהות: אם הקב”ה נותן בכם אימון מלא – תתרגשו ותשמחו, וכל השאר? אם תאמינו בעצמכם, הם גם יאמינו.
זה מדבק…