זמן מה אחרי ביצוע תכנית ה’התנתקות’ במהלכה פונו, באופן חד צדדי, תושביה היהודים של רצועת עזה, נפגשתי לשיחה בתכנית רדיו עם עיתונאי ימני מובהק. העיתונאי, המוכשר צריך לומר, תיאר את השבר הגדול, והמילים ‘חורבן הבית’, ‘הגירוש’, ‘האסון’ נזרקו שוב ושוב לחלל האוויר.
אני מתקשה לזכור מהיכן שאבתי את האומץ, אבל לבסוף העזתי לשאול: על מה למען השם אתם מדברים, איזה אסון, איזה חורבן בית? התושבים נאלצו לעבור דירה, שלא ברצון אמנם, צעד לא נעים ואפילו קשה, אך מכאן ועד ל’חורבן’, ‘גירוש’, ‘אסון’?
אתם יודעים בכלל מה זה גירוש? קראתם קצת היסטוריה מן המאה ה-12 [צרפת], המאה ה-13 [אנגליה], המאה ה-15 [ספרד], המאה ה-20 [צרפת של וישי]? הקריאה של הטקסטים על התקופות הללו מעבירה צמרמורת. על מה זעקות השבר והנהי, משל חווינו שואה נוספת?
איש לא חושד בראש הממשלה אריאל שרון, אולי האיש הציני ביותר בפוליטיקה הישראלית, כי הוביל את תכנית הפינוי מתוך מניעים אידיאולוגיים טהורים, אולם המעבר הלא סימפטי לחבל ארץ אחר, במימון מלא של הממשלה הישראלית, רחוק מאד, כך נדמה, מהתגובות של אנשי הימין, שרובם אגב, כלל לא התגורר במקום.
את כל זה אמרתי לעיתונאי שישב מולי, וניסיתי להציע לו: “תרגיעו, אני מבין שזה לא קל לעבור דירה, אבל גם אני וגם אתה החלפנו דירה במהלך חיינו, והעובדה כי כאן המהלך היה כפוי לא הופכת אותו לרפליקציה של גירוש יהודי פורטוגל בשנת 1496”.
בתגובה הואשמתי בכעס עצור ב’ערלות לב’.
עשר שנים חלפו ונדמה כי מאום לא השתנה.
להיפך. מאחז לא חוקי בשם עמונה, נבנה על קרקעות פרטיות של פלסטינים, מה לעשות, והתושבים כמו בכל התיישבות על קרקע של הזולת התבקשו להתפנות. הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה אפילו הציעה להם מקום מגורים חילופי במרחק זעום של עשרות מטרים אבל הללו סירבו בתוקף.
הם אוספים לחקם מאות צעירים שבאים להפגין ולמחות, מכינים צמיגים ומאגרי מזון, והמשטרה וכוחות הביטחון נערכים לפינוי של המתיישבים הלא חוקיים הללו בכוחות גדולים, בהוצאה של מיליוני שקלים, משל היו אלו הנצורים במצדה המוכנים למות תחת פיקודו של אלעזר בן יאיר.
למה? כי האדמה שווה יותר מהכל. גם אם גרים עליה כמה עשרות משפחות שבסך הכל התבקשו להעתיק את מגוריהם לחלקת האדמה הסמוכה, שגם היא אגב, אדמת ארץ ישראל, השווה מן הסתם הקזת דם אין סופית.
2. בחברה החרדית, כך נודע לי, קיים ארגון ימני של צעירים חרדים בשם ‘קדושת ציון’, המתנגד נחרצות לפינוי עמונה. הידיעה על כך הפתיעה אותי, ואני פניתי לאחד מראשי הארגון לבקשת ראיון על העמדה הבלתי שגרתית הזו.
אלא שהלה מיהר להשיב לי בנחרצות: “אני מודה לך על ההתעניינות, אולם לאור דעותיך הידועות, סבורני שלא תצליח לכתוב בצורה אובייקטיבית על העניין”.
התשובה הבלתי סימפטית של האיש, שלימדה אותי כי דעותיי נחשבות למוכרות – שימחה אותי מחד, אך גם העניקה לי תובנה חשובה.
מלבד העובדה כי האיש וחבריו כפי הנראה לא מבינים מאומה בתקשורת, הם גם לא מעניינים אף אחד. בכנס שקיימו השבוע הגיעו כמה עשרות בודדות של בני אדם, שאיש מלבדם כלל לא מודע לכך.
למה? הרי אנו החרדים כפי שציינתי פעמים רבות, בעלי אורייטנציה ימנית (משום מה), ומעדיפים תמיד את שלטון הימין? התשובה העצובה היא שזה לא באמת אכפת לנו. אין לנו כל בעייה לתמוך בנתניהו הנאה והכריזמטי, אולם איננו מוכנים לעשות ולו צעד אופרטיבי אחד בעניין. ההתנחלויות, גוש קטיף, ועמונה לא נמצאים כלל בסולם הערכים שלנו.
מצידינו, יאמרו לא מעט חרדים, שיפנו את כולם, אבל רק תשאירו לנו את ועדת הכספים.
האם אנו ‘ערלי לב’, כמו שהואשמתי על ידי העיתונאי הימני חובש הכיפה הסרוגה הגדולה? לא מסתבר. חלק מאתנו, כמוני למשל, אוחזים אמנם בדעות הנוטות שמאלה, אבל את רובינו זה פשוט לא מעניין, אין לנו קרובים וחברים במקומות הללו, וההתדיינות על כך נתפסת כמצויה בפלנטה אחרת. בפשטות, זה לא שלנו. במילים אחרות, בעיות המתנחלים והאדמות שלהם, מעניינות אותנו כמו שבעיות החינוך החרדי מעניינות את שר החינוך הדתי נפתלי בנט.
בעיצומה של ההתנתקות שאלתי את חברי לכולל: מה תעשה ביום בו תפונה מודיעין עילית?
התשובה החד משמעית היתה בנוסח הזה: בכיף, אתמול אני נותן את הדירה המכוערת שלי, רק שאני יקבל את הארבע וחצי חדרים שהיו לי באזור טוב. יש לי ילדים לחתן.