מעשה בנקניק: בין חינוך חרדי לחילוני

בשבוע שעבר, כתבתי כאן על ההבדל העצום בין “חינוך חרדי” למקבילו החילוני.

בין הדברים שכתבתי, נאמר גם, כי הורה חרדי לא צריך לחנך ‘בפועל’ את ילדו, מעבר להשגחה הסטנדרטית שישמור על תרי”ג המוות. ילד יהודי אמיתי, כך טענתי, מקבל את החינוך והמוסר מעצם קיום ושמירת המצוות והחוקים היהודיים תורניים.

הרבה תגובות קיבלתי.

ולכולם אשיב בסיפור שלהלן:

•

הנה הסיפור ששמעתי מידיד קרוב, מגדולי מזכי הרבים שבדור, על סטודנט מלומד ובר דעת שהשתתף בסמינר ידוע, המיועד דווקא לטובי המוחות שבציבור החילוני.

הסמינר מאתגר את המשתתפים בסיעור מוחות חד וחריף, ואין שאלה שלא תיושב לאלתר במעולה שבתשובות.

ובהגיע תורו של המלומד, קם והקשה: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה” – האמנם? “והלא אנו בני החורין האמיתיים” הקשה. “אנו המבלים באמת, רק לנו יש שעות תרבות, ורק אנו חופשיים מעול קימה ועול שינה, מעול אכילה ועול תענית”.

ואכן, משנזרקה השאלה לחלל האוויר, שוב לא נותרו שפתיים יבשות. זה אומר בכה וזה מתרץ בכה. עד שקם ידידי המרצה המיוחד והשיב בסיפור משלו.

חברו, כך סיפר, הינו יהודי בעל בשר, שהתמודד יום-יום עם המשא האדיר שבקרבו, עד שהחליט כי הגיעו שנות השובע לקיצן, ומעתה יחליט על שבע שנות רעב.

אמר ועשה, קבע תור לניתוח המקצר את קיבתו של האדם, ביצע אותו בהצלחה, ושב לחייו הפרטיים. עבר יום ואולי גם יומיים, והסתבר שטבעת, חזקה ככל שתהיה, יושבת אמנם בקיבה ומונעת ממזון להיכנס פנימה, אך בשום אופן לא יושבת במוח למעלה, ומונעת את ‘תאוות האכילה’.

משכך, לא היה מנוס, ונקבעו פגישות מספר עם איש מקצוע, שתפקידו לאמן את המוח לרדת דרגה או שתיים בתשוקת המזון. נוהל הטיפול היה מעניין בפני עצמו, בכל פעם שמיודעינו בעל הבשר עמד בפני תאוות אכילה אגרסיבית, מיד היה מחייג לאיש המקצוע, וזה האחרון היה מזהירו מעבר לקו הטלפון באלף ואחת אזהרות ובמספר דומה של מילות עידוד. “אתה יכול – אתה מסוגל” היו המילים, ויחד עם כח הרצון נוצחה התאווה.

והנה, באחד הימים נתקבצו למקום אחד, כל מעדני החלב הקיימים בשוק, פסטות, לזניות, קישים ופשטידות, עוגות ריחניות ושאר מיני תרגימה, אפויים בחלב משובח. ואם היו באים לבדם דיינו, אלא שיחד עמהם, ניצב גם ידידו עם משקלו המכובד, והניסיון היה קשה.

הו-הו קשה.

הנוהל היה ברור, טלפון אחד לאיש המקצוע, והעסק אמור היה להסתדר.

אלא שבפעם הזאת, משום מה, לא עזרו כל המילים היפות וכל האזהרות, צעקות נשמעו, וטענות נאמרו, עד שנותקה השיחה בקול רעש גדול: “לא היית שמן מעולם, ואינך מבין כלום בניסיון הקשה שלי” – היו המילים האחרונות שאמר בעל הבשר לפני שניתק את השיחה.

במפגש הבא, היה זה דווקא ידידו של חברי, שלימד את איש המקצוע פרק חדש בניצחון הרוח על החומר.

“כיצד עמדת בניסיון לבסוף?” שאל ‘המאסטר’ את הלקוח.

“משראיתי כי תאוותי גדולה ולא אוכל לה בשום פנים ואופן”, ענה המטופל, “החלטתי לעשות מעשה, ניגשתי בבהילות למקרר הבית, ומבלי לחשוב פעם ופעמים אכלתי חתיכה קטנה של נקניק בשרי.. וזהו, זה הכל. משעה זו נהייתי ‘בשרי’ ולא ראיתי בעייני כלל את המאפים החלביים”.

כאן, מספר ידידי המרצה, כבר נמרח חיוך אמיתי על פניהם של משתתפי הסמינר. כבר לא הייתי צריך להסביר להם מיהו בן החורין, ומדוע דווקא האיש הכשר, השומר על חוקות ומסגרות התורה, הוא המשוחרר האמיתי והוא בעל הכח הגדול ביותר לנצח את החומר.

לא שיחה ולא גערה, לא אזהרה ולא כעס, יועילו כנגד תאוות החומר הקשה לחתיכת בלינצ’ס חלבית, רק נקניק בשרי קטן ועלוב, המעוגן בספר החוקים הקדוש, הוא שיועיל כנגד תאוות אכילה איומה.

התורה אם כן, היא גט השחרור שלנו, בני האדם, מהעבדות החומרית.

זהו בן חורין אמיתי.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]