הסיבה האמיתית לנצחונו של טראמפ

עכשיו, כשמלאכת הרכבת הקבינט של דונלד טראמפ בעיצומה, מתברר סופית כי תש כוחה של המטוטלת האמריקאית מלהמשיך בתנועתה אל הקצה השמאלי של הליברליזם והיא החלה במסעה חזרה ימינה, קובעת את גבולות הדיאלקטיקה של הפוליטיקה האמריקאית.

אומה גדולה היא ארצות הברית, ולפיכך זקוקה נואשות לחוק ושליטה.

אין זה מקרי, למשל, שסרטי המערבונים ההוליוודיים וגם סרטי הגנגסטרים נארגו סביב הקונפליקט שבין חוק לניהיליזם. משפחה אפשר לגדל רק על אהבה, אומה קטנה ניתנת לניהול גם במערכת אקלקטית של חוקים, שלעתים קרובות אינם נאכפים, אבל אומה של 320 מיליון נפש משתייכת לזן שונה לחלוטין של ציוויליזציות.

“חוק וסדר”, לכן, היה, עד לעת האחרונה לפחות, לא רק שם של סדרת טלוויזיה אמריקאית מצליחה, אלא גם השם השני, הסמוי, של אמריקה.

אני זוכר את היום הראשון של בני בגן ילדים אמריקאי של המעמד הבינוני, אי שם ב”רצועת החלודה” בפאתי דטרויט, מישיגן. על רצפת הגן היו פרושות מחצלות מרובעות בצבעים שונים. על כל מחצלת הודבק שם של ילד.

“מעכשיו ועד לסוף היום כל אחד יישב על המחצלת שלו ולא יחרוג מגבולותיה”, הסבירה הגננת לילדים, “זה החוק”.

חלפה רק שנה עד שבני התחיל לדקלם באוזני, במבטא ילידי מושלם, את המשפט האמריקאי האולטימטיבי – “זה בניגוד לחוק”. הוא עשה זאת בכל פעם שחניתי, כמו ישראלי, צמוד למדרכה אך בניגוד לכיוון התנועה.

אבל ארה”ב היא גם סופרמרקט, קניון ענקי, שסיבת הקיום הראשונה במעלה שלו היא שיווק.

משווק טוב זקוק לאסטרטגיית מכירה – זאת של ארה”ב היא התקינות הפוליטית, הפוליטיקלי קורקטנס. ההיגיון השיווקי שמאחורי התקינות הפוליטית הוא, שאם המטרה הסופית היא למכור למי שעומד מולך משהו או מישהו, תהיה זאת טעות מרה להדגיש את השוני בינו לבינך, וודאי שאין להעליב אותו.

אלא שמכאן ועד להפיכת השיח הלאומי למלאכותי ואת הדיאלוג הבין־אישי לחיוור וחסר חיוניות הדרך קצרה.

משנותיי בארה”ב אני זוכר ארוחות ערב ארוכות אל תוך הלילה, שנושאי השיחה היחידים בהן היו האוכל, מזג האוויר וטיולים בטבע, שכן כל אזכור של עמדה פוליטית או חברתית נחשב הפרה גסה של כללי הנימוס.

התקינות הפוליטית חדרה עמוק כל כך לחברה האמריקאית, שהיא הרגה את האמריקאים כבני אדם הנותנים ביטוי לרגשותיהם ולאמונותיהם וילדה אותם מחדש כישויות מדוכאות ועמומות, שקשה להן לתווך רגשות.

אולי אין זה מקרי ש”הביטלס” קראו לאלבום שהוציאו מיד לאחר ששבו ממסע הופעות בארה”ב בשם “נשמה מגומי” .

•

ואם אכן זאת ארה”ב, מה יעשו בחברה כזאת מי שיצריהם חזקים מהמשמעת העצמית? אלה שקשה להם עם מסגרות וחוקים? אלה שסובלים — כמו טראמפ, אגב, שנשר מבית הספר כשהיה בן 13—  מהפרעות? ובמיוחד, מה יעשו המעמדות הלבנים הנמוכים שנדחקו למטה בכעס ובתסכול על הניצול שהם חווים, שהוא אינהרנטי לחברה של קפיטליזם נשכני, שהתחרות היא נשמת אפה?

לאן יוליכו את העלבון על כך שמי שבסתר לבם הם מחשיבים נחותים מהם הוציאו מקרבם נשיא מוצלח כל כך? לאן יוליכו את הזעם על כך שמי שבעיניהם הם חוטאים מצליחים יותר מהם, אם אי אפשר אפילו לתת לזה ביטוי מילולי .

פה ושם מישהו מהם לוקח רובה ומתחיל לירות בעוברים ושבים. בבחירות האחרונות הם נהגו באופן ראוי ודמוקרטי.

הם יצאו מבתי העץ שלהם בפרוורי הערים התעשייתיות הגדולות, בעיירות הקטנות באזורים הפרובינציאליים שבין שני החופים, אלה שבארה”ב נהוג לכנותם בזלזול “פליינג זון” (האזור שעוברים מעליו בטיסה), והצביעו טראמפ בהמוניהם.

הם הצביעו למען האיש שביטא את זעמם, שידע ליצור את הרושם שהחוק אינו מעניין אותו, שקרע בעבורם את פרגוד התקינות הפוליטית, שהכריז שמותר לו לא רק לחשוב ולומר שמוסלמים והיספאנים הם אזרחים נחותים ולהתייחס אליהם בהתאם, אלא גם לירות במישהו ברחוב אם בא לו.

באותה עיירה של “רצועת החלודה” בפאתי דטרויט הלכתי לפעמים לפאב המקומי. הלקוחות הקבועים היו חקלאים קטנים, פועלי תעשיית המכוניות הגוועת, מפעילי ציוד מכני כבד, עובדי כבישים.

“רד נקס”, בעלי העורף האדום, קראו להם שם. רכונים על המשקה לאורך הבר, כובע מצחייה לראשם, תמיד שמחו לכניסתי – היועץ הבלתי רשמי שלהם בענייני פיננסים וזוגיות. “היר קמס דה ג’וּ בוי”(“הנה בא היהודון”), היו מרימים את כוס הבירה לקראתי. אנטישמים כדבעי, לטוב ולרע.

 הם שעצרו עתה את מטוטלת הפוליטיקה האמריקאית ממהלכה שמאלה ונתנו לטראמפ את הבכורה.

• ד”ר קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.